שוב כאן...
שלום לכם, חברי הפורום המקסימים. הרבה זמן לא הייתי כאן. קראתי בשקט, ואני מעודכנת פחות או יותר במה שקורה, אבל היה לי קשה מדי לכתוב. זוהי לא הודעה חגיגית על חזרה לפורום. התקופה האחרונה הייתה לי קשה, ואני לא יודעת עדיין מה בדיוק אני מרגישה. פשוט היה לי יום קצת מזעזע נפשית, ואני חייבת לפרוק. אני יודעת שכאן יבינו אותי הכי טוב. היום גיליתי שמישהי שאני מכירה נהרגה בתאונת דרכים בשבוע שעבר. אם אתם זוכרים, ביום ראשון הייתה תאונת דרכים קטלנית בכביש הערבה ונהרגו בה זוג והילדה שלהם. מסתבר שהאמא היא מישהי שעבדה בבית הספר שלי והכרתי די טוב. היא הייתה אדם מיוחד במינו, פשוט אחת האנשים הכי טובים שזכיתי להכיר. ראיתי אותה לפני כשבועיים בבית הספר, אני פשוט לא מאמינה שהיא איננה. הבת שלה (לא זו שנהרגה בתאונה) למדה בבית הספר שלי. היא בערך בת 19 היום, והיא איבדה את שני הוריה ואחותה. היא נותרה לבדה עם אחיה הקטן, שגם הוא פצוע קשה. זה פשוט לא נתפס אצלי, איך דבר כזה קורה. כזאת משפחה מקסימה נמחקה ברגע אחד. תקופה קשה עוברת עלי. ביום חמישי הקרוב תתקיים האזכרה של אבא שלי. כבר 4 שנים שהוא לא פה. ביום שישי בבוקר נעלה לקבר. כל התקופה האחרונה הרגשתי כזאת מסכנה ובודדה. שוב תקפו אותי רגשות הכעס כלפי העולם הזה, שהחליט להשאיר אותי בלי אבא. ופתאום היום בבוקר, שמעתי על התאונה הארורה הזאת. והצעירה המסכנה הזאת, שבקושי סיימה ללמוד, שכל החיים שלה לפניה, איבדה בשניה אחת את כל מה שיקר לה. וחשבתי, איזה מזל ענק יש לי שעוד יש לי את אמא שלי. איך הייתי מתגברת על האבל העצום הזה בלעדיה? אני לא חושבת שיש איזושהי דרך להתגבר על אובדן כזה. שני הורים בבת אחת, בלי שום הכנה. זה לא גורם לי להרגיש טוב יותר בנוגע לאזכרה המתקרבת. אני עוד מבולבלת ומפחדת. אני לא יודעת מה אני מרגישה. פשוט בהלם.
שלום לכם, חברי הפורום המקסימים. הרבה זמן לא הייתי כאן. קראתי בשקט, ואני מעודכנת פחות או יותר במה שקורה, אבל היה לי קשה מדי לכתוב. זוהי לא הודעה חגיגית על חזרה לפורום. התקופה האחרונה הייתה לי קשה, ואני לא יודעת עדיין מה בדיוק אני מרגישה. פשוט היה לי יום קצת מזעזע נפשית, ואני חייבת לפרוק. אני יודעת שכאן יבינו אותי הכי טוב. היום גיליתי שמישהי שאני מכירה נהרגה בתאונת דרכים בשבוע שעבר. אם אתם זוכרים, ביום ראשון הייתה תאונת דרכים קטלנית בכביש הערבה ונהרגו בה זוג והילדה שלהם. מסתבר שהאמא היא מישהי שעבדה בבית הספר שלי והכרתי די טוב. היא הייתה אדם מיוחד במינו, פשוט אחת האנשים הכי טובים שזכיתי להכיר. ראיתי אותה לפני כשבועיים בבית הספר, אני פשוט לא מאמינה שהיא איננה. הבת שלה (לא זו שנהרגה בתאונה) למדה בבית הספר שלי. היא בערך בת 19 היום, והיא איבדה את שני הוריה ואחותה. היא נותרה לבדה עם אחיה הקטן, שגם הוא פצוע קשה. זה פשוט לא נתפס אצלי, איך דבר כזה קורה. כזאת משפחה מקסימה נמחקה ברגע אחד. תקופה קשה עוברת עלי. ביום חמישי הקרוב תתקיים האזכרה של אבא שלי. כבר 4 שנים שהוא לא פה. ביום שישי בבוקר נעלה לקבר. כל התקופה האחרונה הרגשתי כזאת מסכנה ובודדה. שוב תקפו אותי רגשות הכעס כלפי העולם הזה, שהחליט להשאיר אותי בלי אבא. ופתאום היום בבוקר, שמעתי על התאונה הארורה הזאת. והצעירה המסכנה הזאת, שבקושי סיימה ללמוד, שכל החיים שלה לפניה, איבדה בשניה אחת את כל מה שיקר לה. וחשבתי, איזה מזל ענק יש לי שעוד יש לי את אמא שלי. איך הייתי מתגברת על האבל העצום הזה בלעדיה? אני לא חושבת שיש איזושהי דרך להתגבר על אובדן כזה. שני הורים בבת אחת, בלי שום הכנה. זה לא גורם לי להרגיש טוב יותר בנוגע לאזכרה המתקרבת. אני עוד מבולבלת ומפחדת. אני לא יודעת מה אני מרגישה. פשוט בהלם.