יקירתי...
יש לנו מן משאלה כזאת שאם נתעלם...אולי זה ייפסק מעצמו, הכל ישתפר, המחשבות ייעלמו והסבל הזה ייגמר בלי שנמצמץ.. ממש כמו לשכב במיטה ולשים את הראש מתחת לכרית עד יחלוף זעם.
הלוואי שזה באמת היה ככה,
אבל את בוודאי יודעת שזה ממש לא..
התהליך הוא שלנו,
את בעצמך עבדת כל כך קשה ואני יודעת עד כמה.. באשפוז ואחריו, למען החופש שלך, הרווחת אותו ביזע ודמעות.
ואני זוכרת את ההודעות שלך בפורום, שאת שמחה שהרווחת את עצמך חזרה, וכמה עושה לך טוב לחזור לרקוד ממקום בריא יותר ועוד כל מיני שיחות פרטיות שלנו על כמה את גאה בתהליך שעשית! ובצדק!
אז ליפול זה לגיטימי ומותר.. אבל כל כך קל לאבד את זה בשבריר שנייה..
רק תזכרי בכמה היה רע לפני האשפוז- וכמה היה טוב מיד אחרי...
תתפסי את עצמך בזמן, את יקרה מידי בשביל שתפסידי את עצמך שוב לזה...
תכניסי לפרופורציות- אני לא יודעת מה בדיוק אכלת ולא מתכוונת להיכנס לך לצלחת אבל מבינה שלאחרונה צימצמת המון ומתארת לעצמי ש״אכלתי יותר״ זה כמו שאת צריכה בתפריט? אם לא פחות...
אז דווקא תתגאי בעצמך! שאת שוברת אפילו לרגע את ההתנהגות הסימפטומטית... אולי הגיע הזמן להתחיל לחזור ולנרמל את האכילה כדי לא ליפול...
מקווה שטיפה אקשיב גם לעצמי ואשתמש קצת בעצות שאני נותנת לאחרים...
תעדכני בובה
מחבקת חזק!!
