שוב דחייה

מישהי1631

New member
תשובה לכוכבית

ראשית, תודה על התגובה הארוכה והמושקעת. אני מנסה לשנות, לעודד את עצמי ולהפנים את העצות שנתנו לי בפורום. ברור לי שהפורום אינו תחליף לטיפול פסיכולוגי וודאי אינו בנק שנותן הלוואות...
יש ימים שאני מסוגלת להתעודד ויש ימים רעים, שאני חשה שאני דופקת את הראש בקיר. שלא משנה מה אעשה, אנשים לא יקבלו אותי.
מה אני רוצה?
אולי למצוא דרך להשלים עם המצב שלי. מה שמכנים בספרות הפסיכולוגית "להפסיק להתווכח עם המציאות". להנות מהטוב ולהשלים, בצער, עם העובדה שאני לא כמו כולם וכבר לא אהיה.
 

מישהי1632

New member
שוב דחייה

איך מתרגלים לזה??
לא משהו חדש. הפעם אלו אחותי ובעלה. יש לי אחות אחת, אין לנו הורים, ובעלה לא סובל אותי. (צריך לעמוד בתור ולקחת מספר עם כול האחרים שלא סובלים...)
גם עליו צעקתי בעבר. תבנית קבועה - יחס מתנשא וקר מהזולת. אני לא מבינה למה, נעלבת, זועמת, מגיבה בתוקפנות. כיום הפסקתי עם זה כי הבנתי שלא יעזור כלום, אבל תוצאות העבר עדיין מהדהדות.
זה היה בשנה הקשה של המחלה. אחותי ובעלה היו בין המתעלמים. וכשכבר הגעתי לארוחת ערב משפחתית אצל אבא שלי, המשפחה שלי אחרה (מנהג רע, אני מודה), כולם חיכו לנו, ובעלה של אחותי התנפל עלי בצעקות לפני כולם, איך אני מעיזה לאחר. וכמו שקורה לי תכופות, שפכתי עליו את כול הזעם על תקופת המחלה, ולא מספיק שלא ביקר ולא התעניין, הוא עומד וצורח עלי מול כול המשפחה.
ברור שאיש לא נחלץ להגנתי. אבא שלי היה אדיש. כמו בגן ילדים כשהרביצו לי משך שנתיים, ועד גיל 50 פלוס כשאנשים התייחסו אלי מגעיל.
בכול אופן, בעלה של אחותי לא סובל אותי. ובנוסף - הוא אוהב רק אנשים מוצלחים. הוא לא מדבר עם בעלי, כי אין לו קריירה והוא מרוויח מעט. כול החברים שלו, אבל כו-לם, מוצלחים, עשירים, בכירים, נשואים ובעלי משפחות. אין גרושים, חברי הקהילה הגאה, רווקים, עניים - כול אלה מחוץ לתחום.
ואחותי, למרות שהיא תישבע ביקר לה שלא אכפת לה מקריירה, מספרת לי בגאווה על השכנה העשירה והמוצלחת שעושה דוקטורט, ועל שכנה אחרת, בריאה, קרייריסטית וכוכב חברתי, שאחרי שסיימה לגדל את כול ילדיה (ויש לה הרבה) החליטה להיות משפחה אומנת.
אלה האנשים שעוברים את פתח הדלת אצל אחותי.
אני יודעת שאני חריגה. שעברתי חיים קשים ונולדתי עם בעיות חברתיות ובריאותיות, אבל קשה לי, קשה נורא להשלים עם חוסר ההישגים ועם הבוז הזה מהסביבה.
סליחה שחפרתי.
 

בילי79

New member
שינוי

היי מישהי.
קראתי את ההודעה שלך והרגשתי בעיקר שהיא מתייחסת למספר סיטואציות מהעבר ולכן שמדובר בעיקר במחשבה שלך שלא מרפה ושהשאירה עליך רושם.
נשמע שאת מרגישה מותקפת ומקופחת...
וגם שלא מבינים את הסבל שלך בגלל המחלה, 'מקבלים' אותך בצעקות במקום בתחושה טובה שאת מצפה לקבל בצדק כאורחת.
ואת מדברת על מחלה קשה, ועל אבא, והבעל של אחותך,
ואת מרגישה ששופטים אתכם, אותך ואת בעלך, על הקריירה, גם אם אולי לא מבקרים אותך בישירות גורמים לך תחושת נחיתות כשמדגישים (למשל אחותך) את ההצלחה של השכנה. שהיא הפוך ממך בריאה ומצליחה חברתית כלכלית וכולי.

כתבת שקשה לך להשלים עם חוסר ההישגים והבוז מהסביבה
ואני חשבתי על כך שאולי קשה לך - ובצדק, להיות בסביבה של אנשים שמדגישים ערכים חיצוניים ושופטים אותך
אבל יחד עם זאת. מי שהכי שופט וביקורתי זו את כלפי עצמך
מי הם בכלל? הם מציגים לך את עצמך, ולכן קשה לך, כי את לא אוהבת את עצמך כפי שאת.
גם אם הם שיפוטיים כלפי עצמם או כלפי אחרים או כלפייך, זה לא מחייב אותך להיות כזו.
אם את סובלת כל כך בחברתם - את לא חייבת תמיד להיפגש איתם
כשאת יודעת שחשוב להם, תשתדלי להגיע בזמן, ואם צריך, אולי אפשר ללכת גם באמצע, או ברגע שמתלהטים הרוחות. לא מוכרחים מפגש ארוך או מלא. אולי בעלך ישמח ואחותך לא תתנגד ואולי הם גם ישנו את התנהגותם אם ידעו מה מפריע לכם. אבל במידה ולא - תהיי את שתדאגי לעצמך.
הערך שלך אינו תלוי במה חושבים עליך ואיך מתנהגים כלפייך.
הוא לא תלוי במה שיש לך, במי שאיתך או במספר תעודות ההצטיינות שקיבלת, הוא לא פונקציה של מספר הדירות והרכבים שיש ברשותך ולא תוצאה של בריאותך או יכולותייך הקוגנטיביות או של תכונות אחרות.
אם את מתנה את ההרגשה הטובה שלך באישור של אחרים -
את תחפשי את האישור שלהם ובמידה ולא תקבלי אותו, תכעסי, תכאבי ומצב-הרוח שלך לעולם לא יהיה ידוע לך מראש ונתון לשליטתך.
ולעומת זאת, אם לא תצפי מאחרים להבין, לקבל, להעריך אותך
חוסר ההערכה שלהם כלפייך, אם יהיה, לא ישפיע עליך
מה דעתך שלך על עצמך? זה הדבר החשוב.
במקום לצפות מאחרים תתחילי את להתחשב ברגשות שלך ובצרכים שלך בלי להתנצל.
 
מישהי יקרה,

מאוד כואב ועצוב לי לקרוא כל פעם מחדש את החוויות שלך מול כל במי משפחתך, ואת הרגשות הקשים של עלבון וחוסר ערך שאת חווה מולם כל הזמן. ואני מרגישה את הכאב שלך על שנראה שלאיש לא אכפת כשאת חולה, וקשה לך, פיזית וק"ו נפשית. זה באמת מאוד כואב ועצוב, והלוואי של לי "לסדר לך" חוויות חיים אחרות, מאירות פנים יותר...
אבל לגבי מה שכתבת עכשיו, לא הבנתי מה בדיוק קרה *עכשיו*? את מספרת על זכרונות כואבים מזמן לא מאוד רחוק אומנם אבל שכבר עבר. ואז את מספרת על עמדתם הכללית של אחותך וגיסך לגבי אנשים הראויים להערכה.. אבל איפה בדיוק החיה? מה הארוע שקרה עכשיו וגרם לך להרגיש ש"שוב" דוחים אותך?
 

מישהי1632

New member
תודה בילי ושחר, לשאלה מה החייה את רגשות הדחייה

הבדידות.
יש לי אחות אחת, וכול הפסח היא לא הזמינה אפילו פעם אחת. אני ניסיתי להזמין והיא אמרה שאין לה זמן. ימי שישי אנחנו לבד. בעלי, אני והבן הצעיר ש"נתקע" עם הורים מבודדים בעולם. הבת הגדולה בטיול גדול והאמצעית רוב הזמן אצל החבר שלה (שם יש משפחה גדולה, שמח וארוחות משפחתיות).
תחושת הבדידות חיה ובועטת כול יום. לבד בעבודה. לבד בקפטריה. הולכת לחדר כושר והמדריך מדבר עם כו-לם ומאמן את כולם, ורק אותי לא. הולכת לריקודי עם, מנסה לדבר עם אנשים, ומסתכלים עלי כמו על מטורפת שנחתה מהירח.
זה לא חדש, אבל, כנראה, סופי השבוע הם הגרועים מכולם. אם הייתי צעירה ובריאה הייתי פשוט הולכת לעבוד. אפילו במלצרות או בבר. מטביעה את הבדידות בעבודה (וגם מרוויחה עוד כסף על הדרך) וחוזרת הביתה לאכול ולישון.
לפעמים אני מרגישה כל-כך בודדה ומדוכאת, שאני אומרת לבעלי שהייתי מצטרפת לדעא"ש אם הם היו נחמדים אלי...
 
היי, מישהי

מנסה להציע בזהירות. אם הרעיון לא מתאים לך, תתעלמי ממנו, בבקשה.
אינני יודעת לגבי המשפחה והקרובים אלייך, כך שלא מתייחסת אליהם בכלל. אבל לגבי אנשים זרים כמו מאמן הכושר והאנשים שרוקדים איתך ריקודי עם, האם יכול להיות שבהתחלה היית "שקטה", כזו שמתאמנת לבד ולא יוצרת קשר עם אחרים, והם התרגלו לכך שאת לא מעורבת, כך שכשאת מנסה עכשיו ליצור קשר זה נראה להם מוזר?
&nbsp
בנוסף לכך, את אומרת שהיית מטביעה את הבדידות בעבודה. לדעתי תחושת בדידות אי אפשר להטביע בעבודה. מי שמרגיש בודד, מרגיש את הבדידות בכל מצב, ועלול להקרין את הבדידות לסביבה ואז זה שוב מעגל חוזר.
 

מישהי1632

New member
מרתה, יש אמת בדברייך

אני מתקשה ליצור קשר. בכול מקום. וכשאני מנסה לשוחח, זה נראה מאולץ. לפעמים אני שואלת שאלות חטטניות וחסרות טקט בלי להתכוון (שאלתי מישהו מבוגר בריקודי עם כמה נכדים יש לו ואם הם היו בליל הסדר, ומסתבר שאין לו נכדים מילדיו והוא עצוב בגלל זה).
אני כל-כך בלחץ בחברה, שאני מסוגלת לשאול שאלות מטופשות, שבזמן רגוע אני יודעת שלא שואלים.
בחדר כושר אולי זה יותר מורכב. המקום החליף בעלות, והמנהל החדש עשה לי חקירה צולבת ונאלצתי לספר בקצרה על המחלה והניתוחים שעברתי. אולי בגלל זה לא מתקרבים אלי. אני במצב מעצבן, שמצד אחד רוצה להתעמל ולא לעשות נזקים לגוף, אבל חוששת לשאול (גם בגלל היחס הקר של המאמן, שמעדיף אותן צעירות ויפות) שמא יתנו לי תרגילים שאסור לי לעשות, כמו להרים דברים כבדים, יראו שיש לי בעיה פיזית ויעיפו אותי משם. ובינתיים אני כנראה עושה נזקים, מבלי דעת. אוף.
 
מישהי יקרה,

דווקא בחדר כושר חשוב לשאול ולהתייעץ, כדי שלא תעשי דברים שאסור לך לעשות. בהנחה שמאמן כושר הוא אדם מקצועי, הוא חייב להתחשב במצבך הבריאותי. מה גם שאם הוא מציע לך לעשות דברים שאת לא יכולה לעשות, את לא חייבת לעשות אותם. מותר לך להתנגד ולהגיד את דעתך.
 
אני רואה התקדמות אצלך.

הפסקת לצעוק ולהתפרץ על אנשים, "להתנהג" את העלבון שלך. גם אם את לא מצליחה לעמוד בכך 100 אחוז מהזמן זו עדיין התקדמות יפה וכל הכבוד לך על זה.

מה שאותי מתסכל זו ההתעקשות שלך לראות בקשיים שלך פגם נוראי, דפקט אינהרנטי לאישיות ומשמעות הדבר היא תקיעות בעמדה קורבנית וחסרת אונים שאינה מאפשרת שינוי.
את לא פגומה, את אדם רגיל עם קשיים רגילים. הדוגמה שנתת עם האיש והנכדים? חוסר טאקט ישראלי סטנדרטי. אני נתקלת בגרועים מזה על בסיס כמעט יומי. זכור לי במיוחד לקוח לשעבר שנתקל בי בחנות צעצועים ובמשך תור ארוך במיוחד לקופה חקר בשאלה מדוע סגרתי את העסק. והאמיני לי, חוץ מלתלות שלט על המצח "אני לא רוצה לדבר על זה!" עשיתי הכל כדי להפסיק את השיחה בנושא, והוא בשלו... אדם נורמטיבי לחלוטין... כך שגם אם את מפגינה סרבול מסוים בחברה כתוצאה מהסטרס שנבנה בשנות בדידות ארוכות לא מרגיש לי שזו הסיבה העקרית לדחיה.

מה שמרחיק ממך אנשים, כפי שנכתב לך אינספור פעמים בעבר, אלה השנאה והבוז שאת רוחשת לעצמך. "שק של מחלות" "כל כך עלוב לסיים דוקטורט בגל 57" "אין לי שום הישגים בחיים" - מספר דוגמאות שאני שולפת בלי מחשבה ויש עוד הרבה הרבה.
אני לא מכירה הרבה אנשים שבוחרים את חבריהם על סמך הקריירה, גודל הבית או מצב חשבון הבנק. האנשים הללו מעטים וכאלה את ממילא לא רוצה בחייך. אי ההכרה בכך היא חלק מהתקיעות בעמדה חסרת אונים כי הרי לא תהפכי בן לילה למהנדסת בכירה עם משכורת הייטק והבית שלך לא יהפוך לפנטהאוז מעוצב.
השינוי שאת צריכה לעבור הוא תודעתי ולא חיצוני.

המטפלת שלי למדה אותי על מסלול אירוע-רגש-מחשבה-תגובה.
הרגש שעולה בנו בתגובה לאירוע הוא אוטומטי. בלתי ניתן לשליטה.
לעומת זאת, על המחשבות וההתנהגות יש לנו שליטה.

נגיד שהזמנת את אחותך והיא סירבה. נפגעת. כואב לך. זה שם ואת לא יכולה לשנות את זה.
אבל המחשבות שעולות בעקבות העלבון שחווית "ברור שהיא לא רוצה בחברתי. אני לא מוצלחת כמו השכנות שלה. בעלי ואני מרוויחים משכורות נמוכות וגרים בחורבה. היא רוצה להיות בחברת אנשים מוצלחים. אני מבינה אותה, גם אני הייתי מרגישה כך במקומה..."
את המחשבות האלו את יכולה לשנות או לפחות לנסות להביא לתודעה מחשבות אלטרנטיביות.
אולי היא קבעה כבר מראש עם אנשים אחרים? אולי היא מרגישה הרבה יותר בנוח עם השכנה עמה היא נפגשת על בסיס קבוע? אולי בעלה מסתדר יותר טוב עם השכן כי יש להם תחומי עניין משותפים? ואולי סתם אין לה כוח לנסוע... האם אף אחת מהמחשבות האלו לא יכולה להחליף את המחשבה "אני פשוט אדם לא מוצלח?"
מישהי, את אדם מוצלח מאד וברוך כישרונות. את לא פחות מוצלחת מהשכנה של אחותך. ההבדל הוא שהיא מעריכה את עצמה ואת מזלזלת בעצמך וזה בולט לעין.

שינוי יכול לבוא מניסיון לשנות את המחשבות האוטומטיות כתגובה לאירועים מכאיבים.
אני חושבת שזו מטרה בת השגה. אני גם חושבת שכדאי שבשלב ראשוני זה, עדיף להתמקד בקשרים קלילים ובלתי מחייבים עם הסביבה. תתחילי בקטן. חיוך רחב וברכת שלום חמה. לנצור את החיוכים שאת מקבלת בתגובה ולחפש מחשבות אלטרנטיביות, חיוביות, להתנהגות שאת חווה כקרה או מזלזלת.
בהצלחה
 

מישהי1632

New member
תודה לכן!

מודה לכול מי שהשקיעה, חשבה וענתה. (מנהלות האתר חושבות כפי הנראה שאני מקרה אבוד ולא הגיבו...)
ברור שאחותי מרגישה יותר בנוח עם השכנה. לי אין שמחת חיים ולא חוויות מרתקות לספר ממסעות בחו"ל, מפגשים חברתיים או אירועי תרבות. יש לי כל-כך הרבה חוויות שליליות של דחייה, ולא אלאה אתכן, הנפשות הטובות, בפירוט שלהן. מה שכתבתי הוא על קצה המזלג. נורא קשה להאמין בעצמך כשהסביבה משדרת לך הפוך. זה אפשרי, אני יודעת, אבל מאבק יומיומי.
 
ברור שזה מאבק יומיומי

והוא חלק מהיום שלנו

בתור התחלה, נסי למצוא מחשבות אלטרנטיביות למחשבה "מנהלות האתר חושבות כנראה שאני מקרה אבוד ולכן לא הגיבו"
 
למעלה