nekochan88
New member
שוב בתהייה.......
פגשתי את מי שנפרדתי ממנו לפני כמה חודשים, אבל שליבי אינו נפרד ממנו עד עתה, בערב וביום השנה החדשה. שנינו שהינו באותו מקום, ואפילו התנשקנו בחצות........ אבל עדיין מרחק...... הוא נראה לי מאד עצוב, מדוכדך, אולי גם מדוכא, בודד מאד....אני זאת שיזמתי את נשיקת השנה, ובחיוך, גם עמדתי על כך שתהיה עמוקה....... ואח"כ ישבתי עם ידיד ותיק, ודברנו על החיים, והוא הצטרף לשיחה על דא והא... בחצות וחצי פרשתי, ואני יודעת שישן באותו יום אצל חבר שלו... וגם בבוקר כשנפגשנו, הוא ניגש ודיבר איתי ושאלתי:"אז איך היה לחגוג את השנה החדשה כסינגל?".....(לפני הפרידה שלנו הוא התעקש על זכותו לנהל את חייו כסינגל ולפגוש את מי שבא לו, אפילו כשהדברים היו בניגוד לאינטרס המשותף הזוגי שלנו.....) הוא חייך בהתנצלות, ועיקם פרצוף....נראה שמאד לא טוב לא, אבל הוא גם לא יזם כל צעד כלפי....... ואני תוהה: האם אני זו שצריכה לקחת את היזמה הרגשית בקשר, להשתתף, לומר את שאני מרגישה, ולהביע צער על מה שנשקף ממנו? אבל מאידך, זה כמובן הפאטרן הקבוע, והוא לא ממש מנצל את המרחק שיש ביננו כדי להפנים, לגדול, לומר בגדול שהיתה כאן טעות... אני מבכה את הפרידה שלנו, עדיין..... אבל לא בטוחה אם עלי לקחת אחריות, או צעד ראשון או מה בדיוק.....שנינו תקועים מאחורי מסך של גאווה - לא מוותרים! אני צודק/ת! מה תאמרו?
פגשתי את מי שנפרדתי ממנו לפני כמה חודשים, אבל שליבי אינו נפרד ממנו עד עתה, בערב וביום השנה החדשה. שנינו שהינו באותו מקום, ואפילו התנשקנו בחצות........ אבל עדיין מרחק...... הוא נראה לי מאד עצוב, מדוכדך, אולי גם מדוכא, בודד מאד....אני זאת שיזמתי את נשיקת השנה, ובחיוך, גם עמדתי על כך שתהיה עמוקה....... ואח"כ ישבתי עם ידיד ותיק, ודברנו על החיים, והוא הצטרף לשיחה על דא והא... בחצות וחצי פרשתי, ואני יודעת שישן באותו יום אצל חבר שלו... וגם בבוקר כשנפגשנו, הוא ניגש ודיבר איתי ושאלתי:"אז איך היה לחגוג את השנה החדשה כסינגל?".....(לפני הפרידה שלנו הוא התעקש על זכותו לנהל את חייו כסינגל ולפגוש את מי שבא לו, אפילו כשהדברים היו בניגוד לאינטרס המשותף הזוגי שלנו.....) הוא חייך בהתנצלות, ועיקם פרצוף....נראה שמאד לא טוב לא, אבל הוא גם לא יזם כל צעד כלפי....... ואני תוהה: האם אני זו שצריכה לקחת את היזמה הרגשית בקשר, להשתתף, לומר את שאני מרגישה, ולהביע צער על מה שנשקף ממנו? אבל מאידך, זה כמובן הפאטרן הקבוע, והוא לא ממש מנצל את המרחק שיש ביננו כדי להפנים, לגדול, לומר בגדול שהיתה כאן טעות... אני מבכה את הפרידה שלנו, עדיין..... אבל לא בטוחה אם עלי לקחת אחריות, או צעד ראשון או מה בדיוק.....שנינו תקועים מאחורי מסך של גאווה - לא מוותרים! אני צודק/ת! מה תאמרו?
