עתליה3 המקורית
New member
את לא צריכה להתנצל, יקירתי ../images/Emo24.gif
אני חושבת שעיקר התרומה מבחינה נפשית של כל השיחה הזו שהתפתחה כאן היא שהיא מאפשרת לי נקודות מבט שונות, אז קודם כל טוב שכתבת את מה שאת מרגישה. שנית, אני חושבת שעלית כאן על משהו חשוב - שרגשות האשם הם חלק מהקושי, ושאולי אני ארגיש יותר טוב אם אפסיק לייסר את עצמי על כך שקשה לי ולהתכחש לכך, וכל הזמן להתעקש להיות אמא גיבורה. אני כל כך עסוקה בלא להיות כמו ההורים האחרים בגן של מיכאל שאצל חלקם העולם פשוט התמוטט עם האבחנה, שאני לא מאפשרת לקושי בכלל לבוא לידי ביטוי. אז אולי באמת אני צריכה להכיר בכך שזה לא סתם שקצת יותר קשה לי מלהורים אחרים עם שני ילדים, זה קושי שהאיכות שלו אחרת ולגיטימי שהייתי רוצה עזרה. עכשיו, עובדתית הילד לא נמצא בקצה הרע של הסקאלה (טפו טפו...). למען האמת יחסית למקובל בהקשר הזה מצבו נחשב ללא רע - כנראה שאין בעיה קוגניטיבית, הוא מדבר ומחבק. הבעיה היא שדיבור עדיין לא מבטיח תקשורת. הוא יכול לדבר בלי הפסקה ועדיין התקשורת איתו תהיה אפסית, כי רוב הדברים שהוא אומר הם אקולליות לא רלבנטיות, או שהן רלבנטיות באמצעות חוט מחשבה שאנחנו בד"כ לא מצליחים להתחקות אחריו. יש המון התפרצויות שאין לנו מושג מה מעורר אותן, יש המון התנהגויות מסוכנות ומתישות שאין לנו מושג איך להתגבר עליהן, ובגדול - חוסר עניין מוחלט בהשלכות המעשים שלו על הסביבה. אני חושבת שמה שהכי מייאש בסיטואציה הזו זה בדיוק שמימד ההיזון החוזר (התנהגות, סנקציה, למידה וחוזר חלילה) פשוט לא קיים אצלו, והוא חי כאילו בתוך מן שמורת טבע שמסננת את העולם בצורה מאוד אפקטיבית, והמאמצים לחדור לשם צריכים להיות עצומים בשביל כל הישג פעוט. זה מעייף ביותר, ואני האחרונה שתכחיש שהייתי רוצה עזרה, אבל מכאן ועד לרצות שהוא לא יהיה איתי? אני מקווה שזה עדיין יכול לעבור בתור העתקה לא מדויקת שהיא מטבעו של החלום ולא משהו אחר...
אני חושבת שעיקר התרומה מבחינה נפשית של כל השיחה הזו שהתפתחה כאן היא שהיא מאפשרת לי נקודות מבט שונות, אז קודם כל טוב שכתבת את מה שאת מרגישה. שנית, אני חושבת שעלית כאן על משהו חשוב - שרגשות האשם הם חלק מהקושי, ושאולי אני ארגיש יותר טוב אם אפסיק לייסר את עצמי על כך שקשה לי ולהתכחש לכך, וכל הזמן להתעקש להיות אמא גיבורה. אני כל כך עסוקה בלא להיות כמו ההורים האחרים בגן של מיכאל שאצל חלקם העולם פשוט התמוטט עם האבחנה, שאני לא מאפשרת לקושי בכלל לבוא לידי ביטוי. אז אולי באמת אני צריכה להכיר בכך שזה לא סתם שקצת יותר קשה לי מלהורים אחרים עם שני ילדים, זה קושי שהאיכות שלו אחרת ולגיטימי שהייתי רוצה עזרה. עכשיו, עובדתית הילד לא נמצא בקצה הרע של הסקאלה (טפו טפו...). למען האמת יחסית למקובל בהקשר הזה מצבו נחשב ללא רע - כנראה שאין בעיה קוגניטיבית, הוא מדבר ומחבק. הבעיה היא שדיבור עדיין לא מבטיח תקשורת. הוא יכול לדבר בלי הפסקה ועדיין התקשורת איתו תהיה אפסית, כי רוב הדברים שהוא אומר הם אקולליות לא רלבנטיות, או שהן רלבנטיות באמצעות חוט מחשבה שאנחנו בד"כ לא מצליחים להתחקות אחריו. יש המון התפרצויות שאין לנו מושג מה מעורר אותן, יש המון התנהגויות מסוכנות ומתישות שאין לנו מושג איך להתגבר עליהן, ובגדול - חוסר עניין מוחלט בהשלכות המעשים שלו על הסביבה. אני חושבת שמה שהכי מייאש בסיטואציה הזו זה בדיוק שמימד ההיזון החוזר (התנהגות, סנקציה, למידה וחוזר חלילה) פשוט לא קיים אצלו, והוא חי כאילו בתוך מן שמורת טבע שמסננת את העולם בצורה מאוד אפקטיבית, והמאמצים לחדור לשם צריכים להיות עצומים בשביל כל הישג פעוט. זה מעייף ביותר, ואני האחרונה שתכחיש שהייתי רוצה עזרה, אבל מכאן ועד לרצות שהוא לא יהיה איתי? אני מקווה שזה עדיין יכול לעבור בתור העתקה לא מדויקת שהיא מטבעו של החלום ולא משהו אחר...
