עתליה3 המקורית
New member
שובר שתיקה
גם אני לא הייתי כאן 20 שנה בערך, אבל כמו תמיד צץ הדבר שמחזיר אותי. והנה מה שקרה לי הלילה, אחרי יום קשה במיוחד עם מיכאל שלי: חלמתי שכולנו נמצאים במעין כפר טיפולי לאוטיסטים, ושדווקא מאוד נחמד שם, זה מין קיבוץ עם כל מיני ציפורים וחיות שמסתובבות חופשי, ואגם, ואז לפני שאנחנו אמורים לחזור הביתה פתאום הפסיכולוגית לוקחת אותי לשיחה ואומרת לי שהם חושבים שיהיה עדיף למיכאל להישאר שם, ואז אני אומרת "אל תגידי לי את זה, אני לא יכולה לאבד עוד ילד" (זה כל כך לא מתאים לי, הרי אני תמיד אומרת שאיפה שיש חיים יש תקווה), ומתפרקת לגמרי ומיד באות כל מיני אימהות ומראות לי איך הן ממשיכות ביעילות עם החיים שלהן, אבל אני לא מפסיקה לבכות. התעוררתי כשכולי שטופת דמעות אמיתיות, וזה לא קרה לי כבר שנים - אני בקושי בוכה כשאני ערה, לא לדבר על לבכות מתוך שינה. לקח לי בערך שעה להתאושש מהעזוע. הרגשתי ממש רע מעצם הרעיון שלוּלי ילדי אהוב לא יהיה לידי, ומצד שני הרגשתי נורא ואיום על כך שבכלל הייתי מסוגלת לחלום חלום כזה, כאילו באיזשהו מקום אני רוצה שהוא יהיה במקום אחר וככה החיים שלנו יהיו פתאום נורמליים, משפחה עם אבא, אמא ואופיר שיקבל את תשומת הלב שלה הוא זקוק ולא יתנהג כמו פרא אדם. בכלל לא היה מגיע לי לזכות בילדים אם אני מסוגלת להעלות בדעתי דבר כזה. אני מרגישה כמו האדם הכי נוראי בעולם כרגע. זהו, רק רציתי לשתף. ומצטערת שאני לא מתייחסת לאף אחד, אני כופה על עצמי לשמור על דיסטנס מסבלות הזולת כי גם ככה אני בקושי מתמודדת, ולא היתה לי שום כוונה לכתוב בכלל אלמלא החלום הזה שטרף לי את הקלפים. מקווה שבכל זאת לא תראו בי משיגת גבול.
גם אני לא הייתי כאן 20 שנה בערך, אבל כמו תמיד צץ הדבר שמחזיר אותי. והנה מה שקרה לי הלילה, אחרי יום קשה במיוחד עם מיכאל שלי: חלמתי שכולנו נמצאים במעין כפר טיפולי לאוטיסטים, ושדווקא מאוד נחמד שם, זה מין קיבוץ עם כל מיני ציפורים וחיות שמסתובבות חופשי, ואגם, ואז לפני שאנחנו אמורים לחזור הביתה פתאום הפסיכולוגית לוקחת אותי לשיחה ואומרת לי שהם חושבים שיהיה עדיף למיכאל להישאר שם, ואז אני אומרת "אל תגידי לי את זה, אני לא יכולה לאבד עוד ילד" (זה כל כך לא מתאים לי, הרי אני תמיד אומרת שאיפה שיש חיים יש תקווה), ומתפרקת לגמרי ומיד באות כל מיני אימהות ומראות לי איך הן ממשיכות ביעילות עם החיים שלהן, אבל אני לא מפסיקה לבכות. התעוררתי כשכולי שטופת דמעות אמיתיות, וזה לא קרה לי כבר שנים - אני בקושי בוכה כשאני ערה, לא לדבר על לבכות מתוך שינה. לקח לי בערך שעה להתאושש מהעזוע. הרגשתי ממש רע מעצם הרעיון שלוּלי ילדי אהוב לא יהיה לידי, ומצד שני הרגשתי נורא ואיום על כך שבכלל הייתי מסוגלת לחלום חלום כזה, כאילו באיזשהו מקום אני רוצה שהוא יהיה במקום אחר וככה החיים שלנו יהיו פתאום נורמליים, משפחה עם אבא, אמא ואופיר שיקבל את תשומת הלב שלה הוא זקוק ולא יתנהג כמו פרא אדם. בכלל לא היה מגיע לי לזכות בילדים אם אני מסוגלת להעלות בדעתי דבר כזה. אני מרגישה כמו האדם הכי נוראי בעולם כרגע. זהו, רק רציתי לשתף. ומצטערת שאני לא מתייחסת לאף אחד, אני כופה על עצמי לשמור על דיסטנס מסבלות הזולת כי גם ככה אני בקושי מתמודדת, ולא היתה לי שום כוונה לכתוב בכלל אלמלא החלום הזה שטרף לי את הקלפים. מקווה שבכל זאת לא תראו בי משיגת גבול.
