שבת שלום

oren4life

New member
שבת שלום

מכיוון שמזמן לא הגעתי לבקר (עיסוקים כאלה ואחרים) וגם כי רציתי לכתוב לכם משהו קל מהגיגי מוחי הקודח החלטתי לשתף אותכם בקטע קצר שכתבתי: אני חושב על חלומות. סתם עולה לי עכשיו בראש איך במקרה טיילתי עם חבר טוב והבת המקסימה שלו(ילדה בת 3) ודיברנו על איך שבגיל הזה עוד יש רק חלומות, אין דאגות והכל שמח ויפה. בגיל שבו העולם גדול ויפה וכולו עוד מלא הבטחות. הכל עוד פרוש לרגלינו לכבוש וללמוד, לבדוק ולחקור, והרבה דברים לגלות. הסכמנו שזו התמימות, זאת אפילו לא תמימות נעורים בגיל הזה, בגיל 3, זוהי תמימות טהורה ויפה. אולי אחת המתנות היותר יפות וטובות שניתנו לכולנו במעגל החיים הזה, ואנו פשוט לא יודעים איך לשמר אותה, את המתנה הנפלאה הזו, אנחנו לומדים להזניח אותה, ולתת לה להתייבש ולהישכח מאתנו ככל שאנו גדלים. כמה שאנו יותר מתבגרים אנחנו פחות חולמים עתיד, פחות חולמים על מה נעשה ומי נהייה, ויותר מגלים שלא נדע ולא נגיע, לא נגשים ולא נקיים, אפילו חלק מההבטחות שהבטחנו לעצמנו כשהיינו קטנים ותמימים. זיכרונות הילדות שחשבנו שננצור לעד בלבנו, דברים שרשמנו לעשות, וככל שעובר הזמן אנו למדים שפחות נעשה ויותר נשכח, שלא נדע הכל, כמה שאנחנו לומדים יותר, אנחנו מגלים שנדע פחות ושיש לנו עוד הרבה יותר ללמוד ורק בכדי לדעת עוד קצת כמה הרבה אנחנו לא יודעים. את זוכרת שהיית בת 3? זכור לך משהו מהגיל הזה? אני ממש לא זוכר, הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל 6. לא זוכר רחוק יותר...
 
תמימות

מתנה נפלאה שבגיל 3 עוד כלום לא פגע בה ובכל זאת עד היום למרות שמבכה את אובדנה מוצאת שהיא עוד קיימת אצלי
 

just yael

New member
אורן...

ברוך הבא למעוננו החם קוראת אותך כבר זמן מה... נכון, לא כל כך מגיבה לאחרונה אבל חווה את הרגישות שלך לגבי התמימות... לא זוכרת את גיל שלוש... רק יודעת...שעם השנים איבדתי עוד ועוד פיסות תמימות, ואת עיקר האובדן חוויתי לפני שלוש שנים... כל הזמן תוהה אם משהו מהתמימות הזו עדיין נותר נאחזת בה בעקשנות לא יודעת אם זה לטוב או לרע אבל לא רוצה לאבד אותה לגמרי רוצה להיות אישה...שזורה בשובבות של ילדות יחד עם רצועות תמימות מחייכת שותקת נאנחת תוהה בעצם יודעת... שהכל קיים זהו.
 

ophra

New member
תמימות לא. אמון כן.

תמימות של גילאים צעירים (3, 6, 15 או אפילו 22) היא מקסימה ונפלאה - לתקופתה. איזה להט יש בנו כשאנחנו צעירים
להט לרעיונות ואמונות להט לאהבה ופנטזיות הלהט התמים הזה הוא שנעלם עם השנים אנחנו מגלים שהעולם אינו צבוע בצבעים של שחור ולבן ואפילו לא בגוונים של ורוד אנחנו לומדים על המורכבות של סיטואציות על חוסר הפשטות של בחירות והחלטות בחיים ההתפכחות הזו היא לעתים קשה וכואבת אבל לא הייתי מוותרת עליה בעד שום הון שבעולם בדיוק כשם שלא הייתי מוותרת על הלהט והתמימות של הנעורים.... אבל למרות אובדן התמימות ההיא, אני לא מוותרת ונאחזת בכח באמון אמון בבני אדם משהו בסגנון של: "כל אדם הוא בחזקת חף מפשע עד שהוכח אחרת" כל אדם חדש או סיטואציה חדשה בחיים מנסה לבחון כ"דף חלק" בלי הנחות יסוד ככל האפשר ובמיוחד ללא הנחות יסוד שליליות העובדה שניכוותי או כאבתי בעבר לא נכנסת למשוואה החדשה שנוצרת או לפחות ככה אני משתדלת...
זכרונות ילדות....
דווקא יש לי כמה לאו דווקא הטובים שבהם אבל חלקם אכן מלווים בתמימות ילדותית מקסימה עפ
 

רק בת 30

New member
רק בת 30

וכבר הספקתי להתאים לכל כך הרבה פורומים במערכת תפוז... סטודנטים נשואים נשואות הריון ולידה ואז... נפגעי פעולות איבה שכול ואובדן אמהות חד הוריות פשוט סוף העולם... והיום... שנתיים וחצי שנים בסך הכל ואני כבר מוצאת את עצמי בין פרק שני ומשפחות מורכבות... התמימות אובדת בשלב כלשהו בדרך אבל גם לאחר כל מה שעברתי יש לי עדיין חלומות. בשלב הראשון לאחר מותו של בעלי היה קשה קצת לזכור את החלומות הללו. אז חלמתי שאצליח להגשים את חלומותיה העתידיים של ביתי (שהייתה אז צעירה מכדי לחלום). עברו ימים, חודשים ולבסוף גם שנים והיום אני חולמת להגשים את כל חלומותינו - את חלומותיי ואת חלומותיה. בשלב מסויים הבנתי שבעלי מת ואני נשארתי פה. חלומותיו ותמימותי מתו איתו אבל חלומותיי עדיין עימי. וכל עוד יש חלומות, יש גם תקווה לעתיד טוב יותר. שבוע טוב, אני.
 
אם את הצלחת להתרומם

ממכה כזאת, שאין מילים אפילו להביע את הכאב, ואת רואה את התקווה זה סמן ימני לכל מי שכאן. שהכל אפשרי.
 

רק בת 30

New member
הצלחתי להתרומם

אבל את כל הקרדיט אני נותנת לביתי. לא חושבת שהיה קל כל כך להמשיך הלאה אם היא לא הייתה לצידי. בתוך המערבולת שנקלעתי אליה, היא הייתה לי עמוד תווך. משהו להיאחז בו ברגעי מצוקה. בכל רגע בו כמעט נשברתי, הבטתי בה ונזכרתי למה אני רוצה לחיות. לפני שנתיים וחצי היינו משפחה בהתהוות זוג צעיר עם דירה שכורה והמון תוכניות לעתיד היינו יושבים בשעות הערב בבית ומדברים על כל התוכניות על מה נעשה ואיך נגדל ואיך נקדיש את חיינו לגוזלית המופלאה שמתפתחת וגדלה אצלי בבטן. לפני שנתיים ושלושה חודשים היא נולדה והכניסה עימה אור עצום לחיינו ואושר חדש והמון תקווה. לפני שנתיים וחודשיים בעלי יצא לעבודה ומה שהתחיל כעוד בוקר רגיל התפתח לסיוט. הוא יצא ולא חזר. לפני שנתיים וחודשיים עמדתי בסלון דירתנו השכורה הגוזלית הקטנה שוכבת בזרועותיי והיו לי שתי אופציות: לקפוץ מחלון הקומה ה-11 עימה או לחיות את חיי להיות לה לאם למלא מקום האב שאיבדה להגשים את כל התוכניות את כל החלומות את כל ההבטחות שהיא קיבלה כשהייתה אצלי בבטן. אני ממשיכה את חיי. אני ממשיכה את חלומותיו של בעלי ובמקום מסויים אני מאמינה שזו הדרך היחידה להשאיר אותו בחיים, להשאיר אותו איתנו. לפני שנתיים וחודשיים עשיתי בחירה אמיצה. בחרתי לחיות. אני מאמינה שהדרך היחידה לספק לביתי חיים נורמליים היא ללכת עם הבחירה עד הסוף. לחיות באמת. לא רק כלפי חוץ. לצחוק, לשמוח, לאהוב. אני.
 
../images/Emo140.gifיישר כוח.

בחרת את החיים וצדקת.הרבה כוחות ועם בחירה כזו בטוחה שתלחי מחיל אל חיל
 

Star_Dust

New member
המממ....

זו הייתה דרך מטופשת לחשוף את עצמי. אני נוטה לשנות שם משתמש מדי פעם כדי לשמור על שמץ אנונימיות... ההסוואה הנוכחית לא החזיקה הרבה זמן
לא נורא
 
למעלה