שבת שלום

שבת שלום

לא כתבתי כאן זמן מה ואסביר מדוע.

אני מוצא שפורום זה הינו מקום לכתוב על כאבינו, ללמוד אחד מהשני, לתמוך בזולת, להציע עזרה, לספר על הטיפולים האחד לשני, ולייעץ אחד לשני על טיפולים ותרופות עליהם כדאי להתייעץ עם הרופאים המטפלים שמה יעזרו לאחרים.

ויכוחים וסתימת פיות לא מקובלים עליי כלל ועיקר כל עוד השפה נקייה אין התלהמות ואין זלזול האחד ברעותו וזלזול בכאביו ו/או מחלתו.

כן התכתבתי בפרטי עם חברים מכאן ובעיקרם סיגל ורונן שלא כותב כאן יותר לצערי.

קצת עלי

הצטרפתי לפורום בעבר בימים קשים מאד שהיו לי בשנים האחרונות וקבלתי עידוד גם מעבר לוירטואלי קבלתי חבר מדהים שלפני כחודש עבר עם משפחתו מהצפון וגר ממש לידי עכשיו והעזרה ההדדית שלנו מדהימה.
עברתי מחלות לא פשוטות ואני כותב ומדגיש עברתי לאחר סדרת ניתוחים בתקופה האחרונה כשאני יודע בדיוק מה אני צריך לעשות ע"מ להבריא הצגתי אני את התוכנית לרופאים המטפלים והמנתחים ועם כל הכאב שבהם היה לי כמעט ברור שריפוי קרב.
לפני שבועיים עברתי ניתוח קשה מאד בלסתות אך בניתוח הוציאו לי כמות אדירה של דלקת שהייתה לי מהראש לשכמות דלקת שפגעה קשות במערכת העצבית שלי בכל הגוף לא יכולתי כמעט וללכת שלא לדבר על לעבוד ולישון כמו שצריך.
קבלתי אלפי מ"ג של תרופות ביום רק בכדי לקום מהמיטה והייתי זקוק לשעות בכדי להפעיל את הגוף בבקר.
הפגיעה במערכת העצבים גרמה לי לא אחת לכעוס משטויות ולפגוע מבלי הכר בביתי האהובה ואימא שלה ללא שוב סיבה ולא יכולתי אפילו לעצור את זה לא הצלחתי לשלוט בזה פשוט הייתי נועל את עצמי בחדר עד יעבור זעם ולפעמים הוא היה מאד ארוך אפילו יום שאצליח להירגע וזה גם עם כדורי הרגעה.

היום פעם ראשונה אחרי שנים ארוכות אני מרגיש שהשעות העצומות שהשקעתי בלימוד העצמי של התרופות של הגוף שלי עד לרמות של הרקמות בגופי וקראית מאות מחקרים בשפות שונות השימוש בדברים מהטבע אותם רקחתי לבד הביאו אותי לרגע הזה שאני יכול לומר זהו אני ממש על גבול הבריא.
אין לי כאבים כמעט ובכלל ומה שיש זה מינורי לחלוטין
הסוכר שלי בסדר
העור החלים מהמחלה
אני לא מזריק
חוץ מכדור שינה ואחד הרגעה אני לא נוטל תרופות כלל

חלום שמתגשם

לפני חג החרות אבקש לברך את כולכם בחג שמח בריאות ואושר שגופכם יחווה חרות מכאביו ומכל בעיה אחרת היו שמחים,
דעו שאפשר לנצח כל מחלה אם מחליטים בכך ואפשר לעלות מכל נקודת שפל בחיים.

ממני ה
 

בז נדיר

New member
"אפשר לעלות מכל נקודת שפל בחיים"..אשרי המאמין

צר לי אך אינני מסכים.
 
אמון

מי שלא מאמין לעולם לא יצליח

ולעניין הסכמתך או אי הסכמתך רק אתה יודע למה בחרת ב"לא"
 

בז נדיר

New member
אני לא הבוחר

בחרו בשבילי ... לא מבין את הבחירה אולם אני צריך להתמודד אתה.

זה מה יש !
 
לא מכיר

סליחה ידידי שאינני בקיא בבעיותך או מכאובך או מי בחר בשבילך ואם הנך מתמודד זו כבר התחלה טובה כי הכי קל לוותר ולא להתמודד.

כל אחד ויכולותיו הוא בהתמודדות בכוחות הגופניים ונפשיים ואין לי אלא לקוות כי תצלח דרכך ותבריא ממכאוביך צעד אחר צעד
 

בז נדיר

New member
אז זהו ... פה אתה מאוד טועה

לא אברי ממכאובי ... אין מרפא לכאב נוירופטי. הפתרון שהרפואה נותנת הוא סמים ובטח שלא צעד אחר צעד. אולי גלגול אחר גלגול (אני בכיסא גלגלים).

לא מצפה למענה אמיתי ... הכול טוב חביבי ... לא "תצא" ממני.
 
בריאות

כמו שאמרתי אינני מכיר את מגבלותיך, ואני מאחל לך רק בריאות

אך חולק אני עלייך לגבי כאב נוירופטי וגם אצלי היה כאב כזה במשך שנים רבות ועכשיו כמעט וחלף לחלוטין ואני מאמין שהוא יחלוף לחלוטיןץ

שבת נעימה
ורק בריאות
 

בז נדיר

New member
כשזה בא משותף לצרות זה נשמע אמיתי ומהלב.

לא כמו כול הפלוצים שמסביב ...

תודה על האיחולים !
 
מזל טוב
רגע מרגש של הסכמה

באמת יפה. שמצאתם את קו האמצע, כי אפשר הרי להתווכח (בעיקר על אמונה) המון.

אם יורשה לי, אציג את עמדתי שהיא נגיד באמצע.

קודם כל לסנפיר הכחול: מאד מאד משמח לשמוע שאחרי דרך ייסורים ארוכה, אתה מרגיש יותר טוב. ומרגיש חזק ואופטימי.

מן הסתם יציאה ממצב קשה נותנת גם הרבה כוח, וגם הרבה אמונה.
ואני באמת מאד שמחה שהגעת עד הלום. וכמובן תודה על האיחולים, גם לך, והרבה בריאות


לשמוע ממישהו שהחלים או שמצבו השתפר, אין כמונו שיותר שמחים מזה ומקבלים מזה עידוד.

אבל להגיד את זה כאמירה גורפת: שמכל מצב קשה אפשר לצאת. יש לי גם בעיה לוגית עם זה, וגם בעיה רגשית, נניח.

את הלוגית אפשר להוכיח במשפט אחד: לא מכל מצב קשה אפשר לצאת. (צריך להוכיח? בתי הקברות מלאים וכולי')

את הרגשית חשוב לי להגיד רק בשביל שתבין שיש אנשים שאמירה כזו דווקא מחלישה אותם ולא מחזקת.

קודם כל כי אנחנו חיים בתרבות שבה לא רק אם אתה לא בריא סימן "שזימנת לעצמך" או שלא "חייכת לעולם" וכל מיני קשקושי ניו אייג' כאלה, אנחנו חיים בעולם שבו גם אתה לא מאושר - זו אשמך.

איכשהו לקחו את תורות המזרח הרחוק והפכו אותן על פיהן לחלוטין, בתרבות שלנו, שאני קוראת לה: הדקדנס של העידן החדש.

ובתוך הגישה האולטרה קפיטליסטית הזו לכל תחומי החיים: שאם אדם חלש, או חולה או במצוקה - זו אשמתו.
והיא לא. דברים רעים קורים בדיוק מאותה סיבה שדברים טובים קורים. כי הם קורים.

אנחנו כחולים הרבה פעמים צריכים להתגונן מול החברה, לא רק בהאשמה על זה שלא עשינו מספיק בשביל להבריא (והם בכלל לא יודעים מה עשינו ומה לא עשינו), אלא לפעמים בזה שאנחנו לא מספיק - אופטימיים.

שוב האשמה חוזרת אלינו.

להיות פסימי או אופטימי זו כפי הנראה תכונת אופי, מולדת או נרכשת.

אבל אין יותר לגיטימציה לשום רגש אחר מאשר לאופטימיות (אני למשל למדתי לזייף אופטימיות: עם רופאים, עם חברים, עם כל העולם, עד שמצאתי את הפורום השכן, שבו מבינים אותך ואתה לא צריך לזייף כל הזמן).

תקווה היא חומר מסוכן, בעיני. יכולה להיות. לאנשים מסוימים, במצבים מסוימים.

אני למשל חולה במחלה שהיא כפי הנראה כרונית לכל החיים, ואני ממש ממש הייתי רוצה "להלחם" בה ושהיא תלך. אבל כפי הנראה ככל שאני אלחם בה, כך יחמיר מצבי, ולעומת זאת ככל שאני אקדים לקבל את זה שאני חולה, ושזה כפי הנראה לא הולך להשתנות, כך ייטב מצבי, הפיזי והנפשי.

לכן אמירות שמנסות לדרבן אותי להלחם בה רק גורמות לי נזק, ומעכבות את התהליך שאני צריכה לעבור שהוא קבלה וכניעה.
וגם שמות אותי שום פעם במקום מול העולם ש"מאשים" אותי בזה שאני חולה.

שנית, גיליתי שכגודל הציפיות כך גודל האכזבות (אני יכולה להראות צלקות, אם צריך). ולמדתי שלפעמים לטפח תקווה קטנה זה עדיף כי אז עומק הנפילה יהיה יותר קטן.

אני יודעת שכתבת את זה ממקום טוב שבא לחזק, ורוצה לשתף בהצלחה שלך להרפא


אבל הקונפטי הזה של האופטימיות לא תמיד נופל טוב לאנשים מסוימים, בזמנים מסוימים בסיטואציות מסוימות.

אני מקווה שזה לא נופל לקטגוריה של "ויכוח" בפורום במחינתך. גם אני מאד מאד לא אוהבת אגרסיות בעולם המקוון ומחוצה לו.
אני פשוט מצטרפת לדיון שכבר התחיל פה, ובעיני זו החלפת דיעות.

אומרת מה אני מרגישה ומה אני חושבת, לא סותרת דעה או מחשבה של אף אחד אחר.

בשבילי באופן אישי אופטימיות זה סם רע. אני מקפידה לאט לאט, למרות שזה לא פשוט בכלל, לסגל לעצמי ראייה ריאליסטית.
בשבילי זה הכי מתאים ונכון.

וכמו שאני מרחיקה ממני אנשים שהם פסימיים, עם אנרגיות שליליות שעושים לי רע, כי מאז המחלה גילית שאין לי יכולת ספיגה את הדבר הזה. כמעט באותה מידה אני מרחיקה ממני אנשים עם "אופטימיות קוסמית". אנשים שמתעקשים בכוח שאני אגיד רק דברים אופטימיים. זה סוחט אנרגיות לא פחות, ואולי אפילו יותר (בשבילי) מאנשים פסימיים.

אז תודה שחלקת איתנו. נקווה שתמשיך לבקר ולספר על ההחלמה שלך, וגם לייעץ מניסיונך, כי נשמע שהוא רב.
מקווה שלא פגעתי בשום צורה.

ותודה על ההזדמנות להביע את דעתי.

רפואה שלמה לך, ורפואה חלקית למי שזה המקסימום שהוא יכול לשאוף אליו.

ובברכת: חירות, אחווה ודיור ציבורי אסיים


חג שמח.
 
תגובתי

שלום יקירתי

קראתי מס פעמים את אשר כתבת ואני מסכים עם כל מילה שכתבת
כתיבה ואמירה אינן ויכוח ולא לכך התכוונתי בכותבי.

אני מכיר את מה שכתבת 24 שנים אך אני כלוחם בגופי ונפשי החלטתי שאני חייב להחלים וחייב להיות שוב מה שהייתי בעבר בתקופות טובות יותר.
היה לי ויש לי על מה להילחם ואני יכול לומר לך שרק לפני חודשים מעטים רצו לקטוע לי רגל ואולי את שתיהן.

יש לי ועדת ביקורת בבית הילדה שלי לא מוכנה לכך שאני אוותר היא רוצה אותי בריא וחזק כמו בעבר ולכן לא ממש הייתה לי ברירה אלא לנסות ולהבריא.
גם לי היו הימים שאת כתבת עליהם אך האמירה שלי שאפשר לצאת מכל מצב קשה היא האמונה שלי ולא אמירה של השתלחות חס וחלילה ומי כמוני יודע מה יש בביתי הקברות רוב חברי הלוחמים נמצאים שם עקב המחלה הארורה שתפסה אותנו ביחידה ורק מעטים עדיין אתנו לצערי.
אני לא מוכן למות כל כך מהר ולא אוותר על כלום למרות הכאבים והקשיים.
כל מה שאני יכול לאחל לכולנו ובאמת מכל הלב ומבלי לפגוע באף אחד אפילו לא ברגשות זה שנרגיש מעט טוב יותר לעצמנו ולא לסביבה

שיהיה לכולנו חג שמח ונעים

באהבה רבה
 
נעים לשמוע את מילותייך

ואת הטון הנעים שאתה מביא.

רק בקצרה עכשיו, כי אני כבר הייתי צריכה לישון מזמן.

ורק אם בא לך לחשוף כמובן. אני חדשה בפורום לכן לא מכירה את הסיפורים של שאר הכותבים בו.

אתה מהחבר'ה של הקישון? או של מלחמת המפרץ? או של ניסויים שנעשו בחיילים (יש לי חברה כזו).

אם מתאים לך לספר אשמח לדעת מה קרה במסגרת השירות הצבאי שגרם לך להגיע למצב כזה. ומצער מאד לשמוע שחברייך בחלקם לא זכו להגיע למצב הטוב שאתה הגעת אליו.
מן הסתם עם המון עבודה קשה והמון אופטימיות.

יישר כוח,

ונשתמע
 

אופיר4999

New member
סנפיר כול הכבוד

סנפיר כול הכבוד
רק לא הבנתי איזה תרופות טבעיות רקחת לבד אולי תפרט על זה אם אתה מוכן
אם אתה מתכוון לקנביס רפואי לי למשל זה לא עזר
 
בית מרקחת הפרטי שלי

שלום אופיר חג שמח

אנסה לענות לך על שאלתך.

ראשית - ממש אבל ממש לא התכוונתי לקנביס וכמו שכתבת מצח הקנביס עוזר לחלק מהאנשים ולחלק מהכאבים ולא לכולם ולא באופן גורף.

שנית- לגבי מה שרקחתי מהטבע אין אישור רופאים ואני לא ממליץ לך ו/או לאחרים לעשות כמוני שלא יכעסו עליי כאן בפורום כל מיני נשמות "טובות"

ולעניין מה שרקחתי לי.

מאחר והייתי תמיד סרבן של הקרנות וטיפולי כימו שלדעתי אינם עוזרים לגוף אלא פוגעים ומחלישים אותו כמות התרופות והזריקות שקבלתי מהרופאים השונים פגעה לי בלבלב וקיבלתי סוכרת קטלנית תוך 3 חודשים הייתי מועמד למועדון השיש כשהפגיעה הניירופאטית הייתה הקשה ביותר לדעתי פשוט לא יכולתי ללכת ואצבעות הידיים ננעלו.
לכן התחלתי לחקור באופן עצמאי את מה שיש לטבע לתת לי.
אחרי לילות שלמים (ממילא לא נרדמתי) מצאתי כי ישנם חומרים בטבע שבסגולותיהם יכולים לסייע לטיפול בסרטן העור שלא החלים אצלי עקב הדלקות החזקות בגוף ורמת הסוכר הממוצעת שהייתה לי 573 מ"ג וה a1c ברמה של 16.2 החלטתי לנסות לעשות עם הצמחים משהו.
יצאתי לחורשה גילפתי עצי אורן ולקחתי את השרף שלהם קטפתי כמויות גדולות של סירפד מצוי וקצצתי אותו במעבד מזון אליו צרפתי את צמח המרווה. את הכל חיממתי ביחד הוספתי מלח נקי מים המלח ושמן אוכפים הוא חזק מאד ומרוכז מאד.
כל יום מרחתי 3 פעמים את הגוף ובשנת 2010 שהרגשתי מעט יותר טוב טסתי להודו לחודש וחצי לטיפול אלטרנטיבי מסיבי.
כבר שם נאמר לי כי אחלים רק אם כל הדלקות בגוף יעברו מגופי כי הם לוחצות על מרכזי עצבים.
לפני כחצי שנה בערך הייתי בגרמניה בסידרת ניתוחים מהם חזרתי הולך על הרגליים אך הכאבים לא משו ממני.
לפני כ 3 שבועות עברתי עוד ניתוח מאחר והלסתות שלי נשברו מהלחץ ובניתוח הזה יצאה הדלקת והמוגלע שישבו על מרכז העצבים בראש ועמוד השידרה.
היום לא תרופות חוץ מכדור שינה אחד וכדור אחד למצב רוח הסוכר שלי נמוך מאד גם יחסית לאדם בריא ואני צריך להעלות אותו ולהיזהר לא להיכנס להיפו חזק ואז שוב הרגליים מאד כואבות לי.

זהו הסיפור בכללי

ולוויאן יקירתי כן אני קצין בשיטת
 
וואו!! אתה ממש גיבור-על.


סופרמן הוא ממש חדל אישים לעומתך.

מה שאתה מתאר פה יותר מרתק מהעלילה של "שר הטבעות", כל הסדרה.

נשמע לי שהמצוקה הכלכלית שרובצת עלייך (ועל כולנו, שבאובדן כושר עבודה) יכולה להפתר על ידי כתיבת הסיפור שלך.
נראה לי שזה יהיה ספר מרתק, עם פוטנציאל לרב מכר.
אני הקונה הראשונה, גם אם עוד כתבת בו מילה.

אנחנו בערך באותה שכבת גיל, אז בטח אתה זוכר את רב המכר "בחזרה מטואיצ'י". הסיפור שלך נשמע מרתק לא פחות משלו.

אז שייטת אה?
למה התעניינתי ושאלתי. כי נחשפתי קצת לסיפור, ובעיקר לעוול / האיוולת / (זו מכת מצרים מספר אחת עשרה) הנוראים של הסיפור הזה, בהקשר של הניסיון שלי לברר על אופציית תביעה, כי אני נפגעתי מחשיפה לרעלים, במקום העבודה.
כשהתייעצתי עם יודעי דבר, מה הסיכוי שיכירו בי כנפגעת עבודה. הם נתנו לי כדוגמא את הסיפור שלכם, שזה עוול משפטי ואנושי ומוסרי שזועק לשמיים.
ואמרו לי, אם הם לא הצליחו, איפה את...

אז זה משמח לשמוע שלפחות אתה מה"ניצולים" טפו טפו

אבל לא משמח בכלל שכל הדבר הזה קרה בכלל.

אבל אם מישהו מכם, הניצולים, יכתוב ספר על זה, זה בהחלט אחד הסיפורים הקשים בתולדות המדינה בעיני. וזה צריך להכתב למען ההיסטוריה.

לא לוחצת אותך חלילה, לא כולם יכולים לכתוב (והרבה פעמים לוקחים סופר צללים). אבל אם תהיה יוזמה שכזו, אשמח לתרום ולהיות לעזר.

סליחה שנכנסתי דווקא לזוית הזו של הסיפור.
כמובן שיש זויות נוספות.

אני עפר לרגלייך. מצדיעה, למרות שלא הגעתי לדרגה שהיא מעל רב טוראי נדמה לי קוראים לזה. אחד לפני סמל. כך שאני לא איזו מציאה מבחינת ההצדעה.

 

אופיר4999

New member
כול הכבוד

כול הכבוד
גם אני חושב כמוך שכול אחד צריך למצא את הפתרון לעצמו ולשלב כמה פתרונות
אבל מה שעזר לך לא בטוח שיעזור למישהו אחר
בקיצור אין פיתרון קסם וכול גוף מגיב אחרת
 
תגובתי לך אופיר

כבר כתבתי לא פעם שכל אחד מגיב אחרת לכל תרופה ולכל כמות שהוא לוקח

ברור שגם במה שאני עשיתי 99% מהאנשים לא היו עומדים ואני לא ממליץ לאף אחד מה ואיך לעשות כפי שנאמר כבר רק על עצמי באתי לספר.

מה שניסיתי לומר שעל כל אחד לנסות לפחות לפתוח לעצמו... ובעצמו כיווני מחשבה וטיפול מעבר למה שאנו מקבלים מהרופאים הקונבציונלים.
 

Sigal H

New member
כל מילה.

אבל אני חושבת שיש סוג של אופטימיות ריאליסטית, כשהמצב פרוש ברור לפנייך ואת בוחרת בדרך שתמקסם את התחושות הטובות והעשייה הטובה, ונותנת לה משקל רב יותר לעומת שאר החוויות האפשריות מתוך רצון עז לממש זאת במציאות. האופטימיות הריאליסטית לא תנחם אותך עם אגדות, היא ההנחה שעליה בונים את כוח הרצון לעשייה. לדעתי.
 

Sigal H

New member
לגמרי

ואת זה אומרת אופטימית חסרת תקנה. כשמדובר במחלות גנטיות או בפגיעות בלתי הפיכות, למשל, אלה דברים שאי אפשר להחלים מהם, הרפואה היא הרי מדע מתפתח, לחלק ימצא פיתרון בעתיד, אבל נכון להיום לא כל מחלה אפשר לנצח. אבל כן אפשר, וכאן אני מסכימה עם הסנפיר (אם הבנתי נכונה), לעלות מכל נקודת שפל. זה מצריך התמודדות ובנייה מחודשת של החיים, ובעיקר תלוי בנסיבות ובאופי של האדם, לדעתי.
 

11161

New member
הערת שוליים 8ב

דווקא ההבנה במגבלות היכולת האנושית ובאילוצים השונים, היא היא המגדילה את היכולת להגיע לפתרון ראוי ומותאם לטבע האנושי.

בדקו פעם שדווקא כיווני פתרון חדש שהתחילו במגבלות תקציב, הגיעו לכיוונים מועילים יותר.
איינשטיין נהג לעשות ניסויים מחשבתיים בפיזיקה, אולי כי לא עמדו לרשותו מעבדות עם ציוד חדיש,
אבל אם היו עומדות לרשותו - האם הוא יכול להגיע לכל מה שהוא הגיע בכוח המחשבה בלבד?
נראה לי שלא.

כידוע מי שהמציא את הגלגל, היה לו קשה לסחוב.

מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי.
 
למעלה