s h o o s h a
New member
שבת שלום
יום שבת הוא היום השביעי בשבוע; ובמספרו הסידורי (היום השביעי) - ולא בַּשֵׁם "שבת" - הוא נזכר לראשונה בסיום סיפור הבריאה בספר בראשית (פרק ב פס' 2): "ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה". בסיום סיפור הבריאה מסופר כי ביום השביעי אלוהים שָׁבַת מכל מלאכתו וכי הוא בירך את היום השביעי וגם קידש אותו. היום השביעי נקרא לראשונה בשֵם "שבת" בספר שמות (פרק טז פס' 25): "כי שבת היום לה'". על-פי המסורת היהודית, השבת היא חלק מבריאת העולם, ומכל המועדים והחגים - רק השבת נזכרת בעשרת הדיברות. הדיבר הרביעי עוסק בשבת והוא פותח במילים: "זכור את יום השבת לקדשו…" (ספר שמות פרק כ פס' 7). לַשַׁבָּת מקום מרכזי בספרי המקרא, והיא נזכרת לא רק בתורה - אלא כמעט בכל 24 ספרי התנ"ך. משמעות השבת "לַשַׁבָּת אין אח וָרֵעַ בכל ספרות המזרח הקדום, והיא תרומה ישראלית מקורית, יחידה במינה ומכרעת בהשפעתה, לתרבות העולם." כבר לפני כ- 2,000 שנה העיד יוסף בן מתתיהו: "אין עיר יוונית… ואין עַם שלא חדר אליהם מנהג היום השביעי שבו אנו שובתים." ואחד העם במאמרו על השבת והציונות, כתב: "אין צורך להיות… מדקדק (=מקפיד) במצוות בשביל להכיר את ערך השבת… מי שמרגיש בלבו קשר אמיתי עם חיי האומה בכל הדורות, הוא לא יוכל בשום אופן… לצייר (=לדמיין) לו מציאות של עם ישראל בלי "שבת מלכתא" (=שבת המלכה)." במישור הסמלי יש ליום שבת שתי משמעויות מרכזיות: המשמעות הראשונה קשורה לבריאת העולם - ליום השבת כעדות שבועית למעשה הבריאה; המשמעות השנייה קשורה ליציאת מצרים - לשחרור מעבדות לחירות. השבת - על שתי המשמעויות שלה - היא אות ברית בין ה' ובין בני ישראל. השבת נקבעה כיום מנוחה לכולם - לאדם ולכל בני ביתו, לעבדים ולשפחות וגם לבהמות המשמעות את האדם בעבודתו: "ויום השביעי שבת לה' אלוהיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך, ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל ובהמתך וגרך אשר בשעריך, למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (ספר דברים פרק ה פס' 13). ציווי זה הוא ביטוי לשיוויון ולצדק חברתי בחוקי השבת: הזכות למנוחה בשבת ניתנת לכולם - קטנים כגדולים, נשים כגברים, עבדים כאדונים, והיא כוללת גם בעלי חיים. התוכן והמהות המיוחדים ליום השבת מתבהרים מתוך השוואתם לימי החול: מצד אחד - השבת היא "השחרור מעול החול וטרדותיו" -שחרור המאפשר לאדם "להתרענן, להתמלא, להתחדש - כדי שיוכל לפעול ביתר מרץ ובתנופה נוספת בימי החול". ומצד שני - אין השבת יום המשרת את ימי החול, להיפך: "השבת היא פסגת [ימי] החול… וימות החול הם המשרתים [את יום השבת] ומובילים לקראתו". שבת, שבתון ושבת שבתון - במקרא המילה "שבת" במקרא נגזרת מן הפועל לשבות שפירושו (בלשון המקרא) - לא לעשות, להפסיק לעבוד. עם זאת, להפסקת המלאכה יש במקרא גם משמעות של מנוחה, כמו שכתוב בספר שמות: "וינח [ה'] ביום השביעי". למילה שבת יש במקרא כמה פירושים: א. היום השביעי בשבוע - הוא יום השבת. ב. השבוע כולו, כמו שכתוב בספר ויקרא (פרק כג פס' 16-15) - "שבע שבתות", והכוונה לשבעה שבועות. ג. שנת השמיטה, השנה השביעית, נקראת "שבת" - מתוך הקבלה ליום השביעי, הוא יום השבת. המילה שבתון מופיעה גם היא בלשון המקרא, ופירושה: יום של מנוחה ושביתה, הימנעות מכל עבודה. הצירוף שבת שבתון הוא הכפלה של המילה שבת לצורך הדגשה; צירוף זה נזכר במקרא ככינוי לשבת עצמה, ליום הכיפורים ולשנת השמיטה. נרות שבת הדלקת הנרות מציינת את האווירה המיוחדת של יום השבת. היא אינה נזכרת במקרא - אלא בתלמוד הבבלי: "הדלקת נר בשבת - חובה". נוהגים להדליק לפחות שני נרות, אך יש המדליקים שבעה נרות, או מספר נרות כמספר בני המשפחה. על-פי המסורת, הדלקת נרות בשבת היא מצווה של האישה, אֵם המשפחה, אך בהיעדרה כל אחד מבני הבית מדליק את הנרות. וכך פסק רמב"ם - רבנו משה בן מימון: "ואחד אנשים ואחד נשים - חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת; ואפילו אין לו מה יאכל [בשבת] - שואל … שמן ומדליק את הנר, שזה בכלל עונג שבת". חשיבותה של הדלקת נרות, עד כדי ויתור על אוכל לשבת, באה לידי ביטוי באחד משיריו של חיים נחמן ביאליק - "אמי זיכרונה לברכה". בשיר זה המשורר מספֵר כי בתקופת העוני והמחסור שאחרי מות אביו לא ויתרה אמו על הדלקת נרות שבת. וכך כותב ביאליק בשירו: "אמי זיכרונה לברכה הייתה צַדֶקֶת גמורה, ובאלמנותה - ענייה מרודה. ויהי ערב שבת, החמה מראש האילנות ובביתה לא נר ולא סעודה. בדקה ומצאה עוד, מעשה נסים, שתי פרוטות. "הלחם אם נרות? פסחה, רצה - ותשב, ובידה הצנומה משאת קודש: שני נרות הברכה…." קבלת שבת נראה שכבר בתקופות קדומות נהגו יהודים לקבל את פני השבת בטקס מיוחד, שראשיתו בתקופת התלמוד: רבי חנינא היה עומד בערב שבת בשעת בין הערביים וקורא: "בואו ונצא לקראת שבת המלכה". ורבי ינאי היה לובש בגדי שבת ואומר: "בואי כלה, בואי כלה". תיאורים אלה של טקס קבלת שבת על-ידי אנשים יחידים שימשו במאה ה- 16 בעיר צפת בסיס לטקס קבלת שבת של המקובלים ובראשם האר"י: בערב שבת היה האר"י יוצא עם תלמידיו מחוץ לעיר, אל השדה, לקבל את פני שבת המלכה. הם היו פותחים באמירת מזמור תהלים, ואחר כך קראו בקול שלוש פעמים "בואי כלה, שבת מלכתא (=שבת המלכה)!". אחד ממקובלי צפת, רבי שלמה אלקבץ, שהיה מתלמידיו של האר"י, חיבר את הפיוט "לכה דודי לקראת שבת / פני שבת נקבלה". פיוט זה הפך לחלק מן התפילה של קבלת שבת, ואותו נוהגים לשיר (במנגינות שונות) בבית הכנסת. את הבית האחרון של "לכה דודי" נוהגים לשיר בבית הכנסת כאשר קהל המתפללים עומד על רגליו ופונה אל פתח בית הכנסת ואומר: "בואי בשלום עטרת בעלה, גם ברינה ובצהלה, תוך אמוני עַם סגולה (=עם ישראל) - בואי כלה, בואי כלה, בואי כלה, שבת מלכתא (=שבת המלכה)." מאחר שהשבת נמשלה למלכה - מקבלים אותה כמלכה וגם נוהגים להיפרד ממנה כמלכה במוצאי שבת, בסעודה מיוחדת שנקראת "מלווה מלכה". המושג "קבלת שבת" מתכוון במקור לתפילה בבית הכנסת, אך הוא קיבל משמעות רחבה יותר בימינו: גם קהילות ואנשים שאינם דתיים ואינם מתפללים בבית הכנסת נוהגים לקיים טקס קבלת שבת - לדוגמה: בקיבוצים בישראל מקבלים את השבת בטקס הכולל הדלקת נרות שבת וקידוש על היין - אך גם נגינה ושירה, הרצאות ופעילויות תרבות שונות. סעודות השבת על-פי המסורת נוהגים לאכול בשבת שלוש סעודות - סעודה אחת בליל שבת ושתי סעודות במשך היום: סעודת צהריים מוקדמת אחרי תפילת הבוקר, וסעודה אחרונה לפנות ערב, לפני השקיעה. שתי סעודות השבת הראשונות - הסעודה בליל שבת וזו שביום שבת בצהריים - כוללות קידוש על היין; ובכל אחת משלוש סעודות השבת שמים על השולחן "לחם מִשְׁנֶה" - שתי חלות לשבת. דגים ובשר הם חלק מן התפריט המסורתי לשבת, ועל אלה נוספים, כאמור, היין והחלה. עם זאת, יש לעדות השונות מאכלים מיוחדים לשבת - כל עדה והמאכלים המיוחדים לה. סעודות השבת והמאכלים המיוחדים לשבת נחשבים חלק מעונג שבת: "אכילת בשר ושתיית יין בשבת - עונג הוא לה (=לשבת)".
יום שבת הוא היום השביעי בשבוע; ובמספרו הסידורי (היום השביעי) - ולא בַּשֵׁם "שבת" - הוא נזכר לראשונה בסיום סיפור הבריאה בספר בראשית (פרק ב פס' 2): "ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה". בסיום סיפור הבריאה מסופר כי ביום השביעי אלוהים שָׁבַת מכל מלאכתו וכי הוא בירך את היום השביעי וגם קידש אותו. היום השביעי נקרא לראשונה בשֵם "שבת" בספר שמות (פרק טז פס' 25): "כי שבת היום לה'". על-פי המסורת היהודית, השבת היא חלק מבריאת העולם, ומכל המועדים והחגים - רק השבת נזכרת בעשרת הדיברות. הדיבר הרביעי עוסק בשבת והוא פותח במילים: "זכור את יום השבת לקדשו…" (ספר שמות פרק כ פס' 7). לַשַׁבָּת מקום מרכזי בספרי המקרא, והיא נזכרת לא רק בתורה - אלא כמעט בכל 24 ספרי התנ"ך. משמעות השבת "לַשַׁבָּת אין אח וָרֵעַ בכל ספרות המזרח הקדום, והיא תרומה ישראלית מקורית, יחידה במינה ומכרעת בהשפעתה, לתרבות העולם." כבר לפני כ- 2,000 שנה העיד יוסף בן מתתיהו: "אין עיר יוונית… ואין עַם שלא חדר אליהם מנהג היום השביעי שבו אנו שובתים." ואחד העם במאמרו על השבת והציונות, כתב: "אין צורך להיות… מדקדק (=מקפיד) במצוות בשביל להכיר את ערך השבת… מי שמרגיש בלבו קשר אמיתי עם חיי האומה בכל הדורות, הוא לא יוכל בשום אופן… לצייר (=לדמיין) לו מציאות של עם ישראל בלי "שבת מלכתא" (=שבת המלכה)." במישור הסמלי יש ליום שבת שתי משמעויות מרכזיות: המשמעות הראשונה קשורה לבריאת העולם - ליום השבת כעדות שבועית למעשה הבריאה; המשמעות השנייה קשורה ליציאת מצרים - לשחרור מעבדות לחירות. השבת - על שתי המשמעויות שלה - היא אות ברית בין ה' ובין בני ישראל. השבת נקבעה כיום מנוחה לכולם - לאדם ולכל בני ביתו, לעבדים ולשפחות וגם לבהמות המשמעות את האדם בעבודתו: "ויום השביעי שבת לה' אלוהיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך, ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל ובהמתך וגרך אשר בשעריך, למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (ספר דברים פרק ה פס' 13). ציווי זה הוא ביטוי לשיוויון ולצדק חברתי בחוקי השבת: הזכות למנוחה בשבת ניתנת לכולם - קטנים כגדולים, נשים כגברים, עבדים כאדונים, והיא כוללת גם בעלי חיים. התוכן והמהות המיוחדים ליום השבת מתבהרים מתוך השוואתם לימי החול: מצד אחד - השבת היא "השחרור מעול החול וטרדותיו" -שחרור המאפשר לאדם "להתרענן, להתמלא, להתחדש - כדי שיוכל לפעול ביתר מרץ ובתנופה נוספת בימי החול". ומצד שני - אין השבת יום המשרת את ימי החול, להיפך: "השבת היא פסגת [ימי] החול… וימות החול הם המשרתים [את יום השבת] ומובילים לקראתו". שבת, שבתון ושבת שבתון - במקרא המילה "שבת" במקרא נגזרת מן הפועל לשבות שפירושו (בלשון המקרא) - לא לעשות, להפסיק לעבוד. עם זאת, להפסקת המלאכה יש במקרא גם משמעות של מנוחה, כמו שכתוב בספר שמות: "וינח [ה'] ביום השביעי". למילה שבת יש במקרא כמה פירושים: א. היום השביעי בשבוע - הוא יום השבת. ב. השבוע כולו, כמו שכתוב בספר ויקרא (פרק כג פס' 16-15) - "שבע שבתות", והכוונה לשבעה שבועות. ג. שנת השמיטה, השנה השביעית, נקראת "שבת" - מתוך הקבלה ליום השביעי, הוא יום השבת. המילה שבתון מופיעה גם היא בלשון המקרא, ופירושה: יום של מנוחה ושביתה, הימנעות מכל עבודה. הצירוף שבת שבתון הוא הכפלה של המילה שבת לצורך הדגשה; צירוף זה נזכר במקרא ככינוי לשבת עצמה, ליום הכיפורים ולשנת השמיטה. נרות שבת הדלקת הנרות מציינת את האווירה המיוחדת של יום השבת. היא אינה נזכרת במקרא - אלא בתלמוד הבבלי: "הדלקת נר בשבת - חובה". נוהגים להדליק לפחות שני נרות, אך יש המדליקים שבעה נרות, או מספר נרות כמספר בני המשפחה. על-פי המסורת, הדלקת נרות בשבת היא מצווה של האישה, אֵם המשפחה, אך בהיעדרה כל אחד מבני הבית מדליק את הנרות. וכך פסק רמב"ם - רבנו משה בן מימון: "ואחד אנשים ואחד נשים - חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת; ואפילו אין לו מה יאכל [בשבת] - שואל … שמן ומדליק את הנר, שזה בכלל עונג שבת". חשיבותה של הדלקת נרות, עד כדי ויתור על אוכל לשבת, באה לידי ביטוי באחד משיריו של חיים נחמן ביאליק - "אמי זיכרונה לברכה". בשיר זה המשורר מספֵר כי בתקופת העוני והמחסור שאחרי מות אביו לא ויתרה אמו על הדלקת נרות שבת. וכך כותב ביאליק בשירו: "אמי זיכרונה לברכה הייתה צַדֶקֶת גמורה, ובאלמנותה - ענייה מרודה. ויהי ערב שבת, החמה מראש האילנות ובביתה לא נר ולא סעודה. בדקה ומצאה עוד, מעשה נסים, שתי פרוטות. "הלחם אם נרות? פסחה, רצה - ותשב, ובידה הצנומה משאת קודש: שני נרות הברכה…." קבלת שבת נראה שכבר בתקופות קדומות נהגו יהודים לקבל את פני השבת בטקס מיוחד, שראשיתו בתקופת התלמוד: רבי חנינא היה עומד בערב שבת בשעת בין הערביים וקורא: "בואו ונצא לקראת שבת המלכה". ורבי ינאי היה לובש בגדי שבת ואומר: "בואי כלה, בואי כלה". תיאורים אלה של טקס קבלת שבת על-ידי אנשים יחידים שימשו במאה ה- 16 בעיר צפת בסיס לטקס קבלת שבת של המקובלים ובראשם האר"י: בערב שבת היה האר"י יוצא עם תלמידיו מחוץ לעיר, אל השדה, לקבל את פני שבת המלכה. הם היו פותחים באמירת מזמור תהלים, ואחר כך קראו בקול שלוש פעמים "בואי כלה, שבת מלכתא (=שבת המלכה)!". אחד ממקובלי צפת, רבי שלמה אלקבץ, שהיה מתלמידיו של האר"י, חיבר את הפיוט "לכה דודי לקראת שבת / פני שבת נקבלה". פיוט זה הפך לחלק מן התפילה של קבלת שבת, ואותו נוהגים לשיר (במנגינות שונות) בבית הכנסת. את הבית האחרון של "לכה דודי" נוהגים לשיר בבית הכנסת כאשר קהל המתפללים עומד על רגליו ופונה אל פתח בית הכנסת ואומר: "בואי בשלום עטרת בעלה, גם ברינה ובצהלה, תוך אמוני עַם סגולה (=עם ישראל) - בואי כלה, בואי כלה, בואי כלה, שבת מלכתא (=שבת המלכה)." מאחר שהשבת נמשלה למלכה - מקבלים אותה כמלכה וגם נוהגים להיפרד ממנה כמלכה במוצאי שבת, בסעודה מיוחדת שנקראת "מלווה מלכה". המושג "קבלת שבת" מתכוון במקור לתפילה בבית הכנסת, אך הוא קיבל משמעות רחבה יותר בימינו: גם קהילות ואנשים שאינם דתיים ואינם מתפללים בבית הכנסת נוהגים לקיים טקס קבלת שבת - לדוגמה: בקיבוצים בישראל מקבלים את השבת בטקס הכולל הדלקת נרות שבת וקידוש על היין - אך גם נגינה ושירה, הרצאות ופעילויות תרבות שונות. סעודות השבת על-פי המסורת נוהגים לאכול בשבת שלוש סעודות - סעודה אחת בליל שבת ושתי סעודות במשך היום: סעודת צהריים מוקדמת אחרי תפילת הבוקר, וסעודה אחרונה לפנות ערב, לפני השקיעה. שתי סעודות השבת הראשונות - הסעודה בליל שבת וזו שביום שבת בצהריים - כוללות קידוש על היין; ובכל אחת משלוש סעודות השבת שמים על השולחן "לחם מִשְׁנֶה" - שתי חלות לשבת. דגים ובשר הם חלק מן התפריט המסורתי לשבת, ועל אלה נוספים, כאמור, היין והחלה. עם זאת, יש לעדות השונות מאכלים מיוחדים לשבת - כל עדה והמאכלים המיוחדים לה. סעודות השבת והמאכלים המיוחדים לשבת נחשבים חלק מעונג שבת: "אכילת בשר ושתיית יין בשבת - עונג הוא לה (=לשבת)".
