סיפור הרקפת והפטריה (אתר טיולי):
סיפור הרקפת והפטריה
מאת מיכאל דשא: בחורשה אשר בהרי ירושלים, מתחת לעץ אורן, צמחה לה רקפת. כל הקיץ ישנה פקעת הרקפת בתוך האדמה היבשה, מכווצת ומצומקת במקצת, אך בליבה שמרה על מעט מים ועל ניצנים קטנטנים של עלים ופרחים. ארוך ארוך היה הקיץ, והרקפת כמעט התעלפה מרוב חום ויובש. אך הנה הגיעו ימות הגשמים. מיום ליום פחת החום, השמים היו מעוננים ורוח קרירה נשבה מן הים. עד אשר לילה אחד ירד היורה הטוב והאויר נעשה נקי וריחני. העצים והסלעים נצצו, האבק נשטף מעליהם.
המון סתווניות ורודות צצו מן האדמה חבורות חבורות. גם בני חצב חמודים הופיעו. אחר כך באו גם כרכומים עדינים, חלמוניות צהובות כשמש וכדנים כלחחלים, אלו אשר נקראים פעמוני גשם. אז התעוררה גם פקעת הרקפת משנתה וניצן ענוג של עלה בצבץ מתוך האדמה ולאט לאט הלך וגדל הלך ונפרש בדמות לב גדול וירוק ורשת עורקים גדולים חומים כמו אצבעות על פניו. גם הגבעול הנושא את העלה, זו הפטוטרת הלך והתארך, אחריו הופיע עלה שני ואחריו שלישי אך פרחים טרם נראו. לילה אחד ירד גשם חזר ובבוקר זרחה השמש והאויר היה חמים רך ונעים. והנה סמוך לרקפת , תחת עץ אורן שכן, הופיעה בשעות הצהרים פטריה צהובה חומה, קפצה לה ועמדה על רגל אחת ואחריה פטריה שניה ושלישית ממש משפחה שלמה. כולן גדלו במהירות עצומה והרקפת מביטה ותמהה.
הרהרה זו לעצמה. מה החיפזון הזה? הלא טוב לצמוח לאט ובזהירות ולשמור חלק מן הכח בתוך הפקעת שבאדמה. כך חשבה הרקפת אך את מחשבותיה שמרה בליבה. ואולם לא כך נהגו הפטריות. הן מיד החלו לפטפט בינן לבין עצמן וגם עם שכנותיהן. הגדולה שבהן, כנראה אם הפטריות, פנתה לרקפת ואמרה. בוקר טוב לך ירקרקת, המותר לדעת את שמך? - כן ענתה הרקפת, שמי רקפת ואת מה שמך? - אני? אני מן הפטריות - ענתה הפטריה בחיפזון גדול ומיד חזרה לשאול: אך כמה משונה את גברת רקפת. אינך עומדת זקופה וכאילו חסר בך משהו. איזה מין פטריה את? הנה אני למשל אורניה שמי, כי אני אוהבת לצמוח על ידי עצי אורן. אבל את אחרת, את ירוקה ודקה ואין לך בכלל שום גוף או ראש. - אני מצמיחה פרחים אמרה הרקפת. - פרחים, באמת? זה נהדר. היכן הם איפה פרחיך? אדרבא, הראי אותם. - אינני ממהרת להוציאם החוצה, לעת עתה אני רק מצמיחה עלים ירוקים והעלים אוספים את חום קרני השמש, הרבה חום ואת החום הם שולחים אל תוך הפקעת שלי. ובפקעת אני אוספת הרבה מים ומזון מן האדמה ורק אחר כך אני מצמיחה גם פרחים. - פקעת? מה זה פקעת? ואיפה היא פקעת זו? איזה שם מצחיק - פקעת.. אני פשוט מתפקעת מצחוק. כך פטפטה הפטריה וכל בנותיה צחקו אחריה. פקעת - הסבירה הרקפת, זה הגוף שלי, זהו מחסן המים והמזון שלי והוא טמון באדמה. למה הוא טמון באדמה? האם את מתביישת להראותו לבריות? אנו הפטריות אוהבות לגלות את כל יפיונו לעולם בלי להסתיר דבר. - אמנם נכון, אמרה הרקפת, מתביישת אני קצת מפני הבריות, אך לא משום כך אני מסתירה את הפקעת באדמה. אלא גם כדי שהשמש לא תייבש את המים והמזון שבתוכה. באדמה יש קרירות וצל ורטיבות, ושם הפקעת שלי יכולה לחיות הרבה שנים. השיחה נפסקה באמצע, כי רוח חזקה החלה נושבת והעצים רעו, ומפני הרעש לא שמעו הרקפת והפטריות זו את דברי זו.
עברו כמה שעות, הפטריות גדול והתנפחו והתחילו אפילו להתפקע ולהסדק. ראתה אמא פטריה והנה עלי הרקפת כמעט לא השתנו רק גבעול חיוור עלה מן האדמה ובראשו ניצן מקופל וכפוף למטה. הפטריה הפטפטנית השתוממה מאוד. מפנה איפה שנית לרקפת ואמרה: אינני מבינה, למה את צומחת כל כך לאט, עוד מעט תשקע השמש ועדיין איך לך גם פרח אחד ואת עדיין כל כך קטנה. הביטי בי, כבר צמחתי מלאו קומתי, גם הצמחתי את בנותי וכולן כבר גדולות כמוני כמעט. אני אוהבת זריזות ואיני סובלת בריות עצלות ואיטיות. הרקפת נפגעה במקצת מדבריה אך בשקט ובצניעות דרכה ענתה: - טוב לכן שאתן כל כך זריזות, אנו הרקפות אוהבות מתינות. אין אנו עצלות כלל וכלל, אך רוצות אנו לחיות חיים שלווים וארוכים. בשביל כך אנו שומרות את רוב כוחותינו בתוך הפקעת במסתרים, והחוצה אנו מוציאות רק מעט מכל גופינו. עוד מעט אצמיח פרחים יפים והם ילבלבו ימים רבים. אני מקווה שגם אתן תראנה אותם, והם ימצאו חן בעינכן, הלוואי שתחיינה עד אז. - לעת עתה, אמרה הפטריה בבוז, אינני רואה שום פרח אצלך רק כמה עלים ירקרקים שרועים על האדמה. ואילו, אנו, ראי, כמה אנו גדלות וחזקות! ובגמרה לדבר חבקה הפטריה האם את כל בנותיה וכולן צהלו משמחה. אולם לא זמן רק נותר לפטריות המסכנות לשמח ולצחוק, כי למחרת היה יום חם. השמים היו בהירים והשמש בערה כתנור. הפטריות נעשו צמאות מאוד שהרי לא היתה להן פקעת ואפילו שורשים לא היו להן באדמה. הן התחילו להצטמק ולהתקמט. ראשן שח לאדמה וכמעט לא היה בהן כח עוד. רק הפטריה האם הביטה לצד הרקפת והנה הפתעה - הניצן הקטן הכפוף לאדמה שהופיע אתמול נפתח והיה לפרח זקוף ולו חמישה עלעלים ורדים סגולים. כחמש אשני ארנבת חמודות ועל ידו הציצו שני ניצנים חדשים.
פנת הפטריה לרקפת ואמרה בקול חלוש: הוי רע לי מאוד, יבש לי וכל גופי נדמה לי יתפורר עוד מעט... אמרי נא לי רקפת חביבה, איך את יכולה ביום חם כזה להיות ירוקה ורעננה ועוד להצמיח פרחים יפים כל כך? - האם שכחת מה שאמרתי לך אתמול אמרה הרקפת? כל זה תודות לפקעת שלי אשר באדמה. ועליך צר לי מאוד. אגב, האם עודך חושבת אותי לעצלנית?...
הו לא, השיבה הפטריה כמעט בלחש, כלל וכלל לא. מבינה אני עכשיו כי אנו הפטריות זריזות כל כך, כי אין לנו שרשים ולא פקעת באדמה ועל כן אנו צומחות מהר.. וגם נובלות מהר. ופתאום נתקה רגלה מן האדמה ואמא פטריה התהפכה על צידה. למראה זה נתפקה הרקפת בצער ודמעות נראו בקצוות העלים הירוקים חומים. מאז, מרוב צערה על הפטריות הצוהלות, משפילה הרקפת את פריחה כלפי מטה.
