סדקי לב - ס ו ף...
עצרתי את העבודה וטסתי לעזור לו: כשהגעתי, הוא שכב על הגב, דמעות התגלגלו מעיניו והוא נראה זקן כפי שלמעשה, לא ראיתיו אי-פעם: למרות הכאב והפחד שבחוסר היכולת לעזור לעצמך, מצא את כוחות הנפש ללטף את לחיי – ביקש סליחה שגזל ממני שנים יפות של נשיות, ביקש סליחה אם לא עמד ביכולת להעניק לי שמחת חיים מלאה כבעל לאשתו כפי שביקשנו תמיד לצייר לעצמנו.. לאחר שגובס מבהונות ועד קו המותניים כי ריסק לעצמו רגל ושבר את האגן, לא הייתה כל ברירה אלא לאשפז גם אותו בבית אבות – חוק העובדים הזרים דאז בפיקוחו של מי שהיה שר הפנים אל ישי לא הטיב עם ישראלים שביקשו לקחת לעצמם עובד זר וכנראה לא בכדי, אבל באותם ימים זה היה קריטי מבחינתו כשלא התאפשר לו להעסיק מי מהעובדים שיאפשר לו להישאר בביתו בהשגחה מלאה. כך, אחרי ימים ארוכים של שיחות קשות, הבין שלא תהא כל ברירה והסכים גם הוא להתאשפז באותו בית-אבות "דורה", כדי להיות קרוב לחיה'לה, כדי לאפשר לילדים להגיע לראות את שניהם – אם יהיה להם הזמן לכך יום אחד... ואני? אני מצאתי את עצמי מבלה כאן שעות ארוכות: בתחילה כשהיה לו חדר פרטי, כי נדרשו לו כל העזרה והסיוע בשל עובדת היותו מגובס במחצית גופו, ישבתי שעות, ימים וגם לילות בחדרו, סעדתי אותו ולא אפשרתי לאף אחד למעט רופאים להתקרב אליו. רחצתי אותו, צחצחתי את שיניו התותבות בלסת העליונה, סיפרתי את יתרת הפלומה שנותרה בראשו, גילחתי את פניו ונזהרתי על גזרת שפמו וזקנו הצרפתי ובלילות, כשנותרנו לבדנו במחלקה – למדתי לענג אותו ולראות כיצד השובבות מפעמת בעורקיו הגבריים ומאידך כיצד זולגות ללא כל שליטה הדמעות מעיניו... מאז, מאז אותם ימים הוא למד לשתוק – או אולי בעצם הייתי צריכה להגיד שמאז, למד לדבר עם העיניים ולא עם הפה... אולי כי בפעם האחרונה שכל זכריותו הייתה נתונה בפי, התפקעה והסתננה ממנו יבבה כמו של ילד שסף התסכול שבו נשבר ונחצה ללא יכולת איחוי נוספת: זו הייתה הפעם האחרונה שהרשתי לעצמי להטריד את מיניותו שכה אהבתי להתמסר אליה: בבקרים שבאו אחר כך, כבר לא התעורר בזקפת בוקר, אלא בפנים שלווֹת של אחרי הכניעה – כשהמצב החל להתדרדר לפני כחודשיים, באו הרופאים וניסו לדבר, להסביר שהוא ויתר – שלא נותר בו הרצון והכוח להמשיך בחייו. אולי קיווּ שאבין, שאקום ואלך לדרכי, שאחפש לעצמי תעסוקה אחרת במקום להפריע לצוות שבא, טיפל, החליף מצעים, טיטולים, תרופות, מגש עם אוכל ואחר כך גם זונדה כי הפסיק גם לרצות לאכול.. בעיניים דיברנו – שתקנו את הכאב של הפרידה שידענו שהיא יותר קרובה מרחוקה, כל שנותר לי היה לנשק לו את הדמעות שזלגו ממנו בכל פעם שההבנה וההכרה בנוכחותי בחדר הצטלבו וידיו לא נשמעו לכמיהה להרים את היד וללטף.. בשבת בבוקר, הגעתי מוקדם – מוקדם מאי פעם אולי כי הייתה לי תחושה שאם לא אגיע מהר ככל האפשר, לא יוותר לי ממי להיפרד.. הוא שכב במיטה, מגולח במפתיע, מחוייך כמקנטר ומלמל בלא הרף – תודה, תודה לך קרן אור שלי, תודה לך... בשתיים בצהרי אותו היום פסקו החיים להטריד את גופו ונשמתו יצאה למסע אחר עליו חלם שנים קודם לכן ותכנן בקפידה. יומיים לאחר מכן, נפטרה במפתיע ללא כל יכולת להסביר מאיזו סיבה חיה'לה... הבוקר, חודשיים אחרי – הופיע בנו בכורו בא לאסוף את מה שנותר לאביו ואימו בחדר הזה שהפך להיות הבית המשפחתי שלהם והמבט הזה שתלה בי, היה חזק יותר מכל ברזל מלובן והיה ברור לי עפיפה, שהילד הזה מסתובב עם ידיעה ברורה מי אני, איזה חלק לקחתי בחייו של אביו... תצטרכי להכין עוד קפה עפיפה, אני מוכרחה לשוב הביתה חזקה מספיק בשביל לטפל בסמי שלי – גם הוא שבר רגל ומתנהג כמו תינוק בעגלה... קצת יותר מתוק הפעם – טוב?....