שבתי ממיאמי!!!!!!
מה שלומכן בנות? כמה התגעגעתי!!!! שבועיים בלי העולם הוירטואלי שלי! ויש לי כל כך הרבה לספר. חזרתי אדם חדש. אני אדם חדש עכשיו, ורואים את זה עלי. חזרתי רק לפני שעתיים וחצי, וכל מי שראה אותי אמר שאור שב לי לפנים. והצבע. והשמחה בעיניים. שבועיים היו לי של אכילה מסודרת. של שלוש ארוחות ביום, ופעמיים אפילו גלידה!!! גלידה! רק בשביל ההנאה, ובזה זה נגמר. בלי הקאות ובלי בולמוסים ובלי מחשבות שטניות. ואכלתי לא באופן כפייתי, ולא תכננתי ארוחות, ולא הייתי אובססיבית. הייתי חופשיה. אני מסתכלת עכשיו ורואה דברים אחרת. המקום שהייתי בו לפני שנסעתי נראה לי עכשיו כמו בור שחור אפל, ואני מסתכלת עליו מלמעלה, מהאור. ורואה כמה נמוך הייתי, ויודעת שלא אחזור לשם. רוצה לחיות. רוצה יותר מזה. אני נדהמת איך בניתי לי עולם פצפון סביב האוכל, בעוד שבחוץ יש כל כך הרבה דברים. כל כך הרבה לחוות, וללמוד. האהבה הראשונה שלי, המסיבות, החברות, האתלטיקה, הכדורסל. אני רוצה לחוות את כל אלה. לא רוצה לוותר עליהם יותר בשום אופן. ובאופן המעשי יותר, החלטתי שאני חייבת לקבל את הגוף שלי כמו שהוא. הרי השאיפה שלי היא לא להוריד שני קילו בירכיים, קילו בבטן. השאיפה שלי זה גוף נטול שומן, בשר, שרירים. שלד. ואת זה לעולם לא אוכל להשיג, ולא מוצא חן בעיניי לרדוף אחרי זה עוד ולבזבז עוד שנים יקרות. אז נדרתי נדר שאין יותר ירידות במשקל. אני צריכה להיזהר מהן כמו מעליות בדיוק. ושמרתי על משקל יציב (כמעט...) כל השבועיים. ומרגע שהחלטתי שאני לא יורדת, גם הפסקתי לקץץ באוכל, לא הייתי רעבה, ולא היו בולמוסים. והתחלתי להתלבש צמוד. לא בבגדים ענקיים. והתחלתי לראות נערה נורמלית. לא עצומה בגודלה. (רק בשביל הרקורד, אני רק 3 קילו מהיעד שלי). ואיך, תשאלו, השתנה כל כך מצבי? לא יודעת בדיוק. לא יודעת מה הביא לזה. אבל החופשה שלי הייתה נטולת דאגות, חובות, מטלות או כל דבר כזה. הייתי קמה כל בוקר למזג אוויר אלוהי, ואוכלת ארוחת בוקר במרפסת, על שפת האגם עם כל הברווזים והלטאות. ואז הייתי יוצאת לריצה של עשרים דקות בערך, ועושה כמה תרגילים שהמאמן הורה לי... ואז היינו מסתובבות במולים, עושות שופינג, הולכות לים, לבריכה (יש שם בריכה פרטית), לטיולים. והכל שלו. וכל כך כיף. ארוחת צהריים אכלתי בדרך כלל אוכל סיני, בשר ולפעמים קצת ירקות מאודים. והזמן היה טס עד לארוחת ערב, ואז הייתי אוכלת מה שהיה לארוחת ערב, בדרך כלל דג וסלט או אפונה. אפילו יצאתי כמה פעמים לריקודי עם (אני שומעת גיחוכים...) כי הקהילה היהודים במיאמי נורא מאוחדת. והיה לי נהדר. וחזרתי הכי מאושרת בעולם. נחושה בדעתי להמשיך בדרך שלי, ויודעת שאוכל לעשות את זה. גמרתי לבזבז את החיים שלי. החיים זה דבר מתכלה. חייבים לנצל את מה שמקבלים. אז זהו בנות שלי, אני סתיו אחרת. אני אוהבת אותכן ומתגעגעת אליכן, ומקווה בכל הלב שגם אתן תגיעו למצב שאני בו. ומחכה לשמוע ממכן. אוהבת הכי הכי סתיו
מה שלומכן בנות? כמה התגעגעתי!!!! שבועיים בלי העולם הוירטואלי שלי! ויש לי כל כך הרבה לספר. חזרתי אדם חדש. אני אדם חדש עכשיו, ורואים את זה עלי. חזרתי רק לפני שעתיים וחצי, וכל מי שראה אותי אמר שאור שב לי לפנים. והצבע. והשמחה בעיניים. שבועיים היו לי של אכילה מסודרת. של שלוש ארוחות ביום, ופעמיים אפילו גלידה!!! גלידה! רק בשביל ההנאה, ובזה זה נגמר. בלי הקאות ובלי בולמוסים ובלי מחשבות שטניות. ואכלתי לא באופן כפייתי, ולא תכננתי ארוחות, ולא הייתי אובססיבית. הייתי חופשיה. אני מסתכלת עכשיו ורואה דברים אחרת. המקום שהייתי בו לפני שנסעתי נראה לי עכשיו כמו בור שחור אפל, ואני מסתכלת עליו מלמעלה, מהאור. ורואה כמה נמוך הייתי, ויודעת שלא אחזור לשם. רוצה לחיות. רוצה יותר מזה. אני נדהמת איך בניתי לי עולם פצפון סביב האוכל, בעוד שבחוץ יש כל כך הרבה דברים. כל כך הרבה לחוות, וללמוד. האהבה הראשונה שלי, המסיבות, החברות, האתלטיקה, הכדורסל. אני רוצה לחוות את כל אלה. לא רוצה לוותר עליהם יותר בשום אופן. ובאופן המעשי יותר, החלטתי שאני חייבת לקבל את הגוף שלי כמו שהוא. הרי השאיפה שלי היא לא להוריד שני קילו בירכיים, קילו בבטן. השאיפה שלי זה גוף נטול שומן, בשר, שרירים. שלד. ואת זה לעולם לא אוכל להשיג, ולא מוצא חן בעיניי לרדוף אחרי זה עוד ולבזבז עוד שנים יקרות. אז נדרתי נדר שאין יותר ירידות במשקל. אני צריכה להיזהר מהן כמו מעליות בדיוק. ושמרתי על משקל יציב (כמעט...) כל השבועיים. ומרגע שהחלטתי שאני לא יורדת, גם הפסקתי לקץץ באוכל, לא הייתי רעבה, ולא היו בולמוסים. והתחלתי להתלבש צמוד. לא בבגדים ענקיים. והתחלתי לראות נערה נורמלית. לא עצומה בגודלה. (רק בשביל הרקורד, אני רק 3 קילו מהיעד שלי). ואיך, תשאלו, השתנה כל כך מצבי? לא יודעת בדיוק. לא יודעת מה הביא לזה. אבל החופשה שלי הייתה נטולת דאגות, חובות, מטלות או כל דבר כזה. הייתי קמה כל בוקר למזג אוויר אלוהי, ואוכלת ארוחת בוקר במרפסת, על שפת האגם עם כל הברווזים והלטאות. ואז הייתי יוצאת לריצה של עשרים דקות בערך, ועושה כמה תרגילים שהמאמן הורה לי... ואז היינו מסתובבות במולים, עושות שופינג, הולכות לים, לבריכה (יש שם בריכה פרטית), לטיולים. והכל שלו. וכל כך כיף. ארוחת צהריים אכלתי בדרך כלל אוכל סיני, בשר ולפעמים קצת ירקות מאודים. והזמן היה טס עד לארוחת ערב, ואז הייתי אוכלת מה שהיה לארוחת ערב, בדרך כלל דג וסלט או אפונה. אפילו יצאתי כמה פעמים לריקודי עם (אני שומעת גיחוכים...) כי הקהילה היהודים במיאמי נורא מאוחדת. והיה לי נהדר. וחזרתי הכי מאושרת בעולם. נחושה בדעתי להמשיך בדרך שלי, ויודעת שאוכל לעשות את זה. גמרתי לבזבז את החיים שלי. החיים זה דבר מתכלה. חייבים לנצל את מה שמקבלים. אז זהו בנות שלי, אני סתיו אחרת. אני אוהבת אותכן ומתגעגעת אליכן, ומקווה בכל הלב שגם אתן תגיעו למצב שאני בו. ומחכה לשמוע ממכן. אוהבת הכי הכי סתיו
