מותר לבכות. לדעתי זה אפילו חובה.
אל תתרכזי כרגע בלאסוף את השברים, או בלהיות חזקה. קחי כל יום כמו שהוא בא. ואם יש כאלה שהם פחות טובים, גם זה בסדר. תני לזמן לרפא אותך. המחשבות השליליות מתגנבות, אני יודעת. תארי לך, בשנה שעברה בזמן הזה, נתן לי רופא הפוריות שטיפל בי בקושי חצי שנה, "מתנה" ליום ההולדת. הוא הודיע לי שמיצינו. לא היה איתי איש. לא בעלי, לא אימא, לא אחות, לא חברה. כשניסיתי למחות, לעג לי וצחק עלי. זה דרש כוחות נפש אדירים, לשמור שם על פוקר פייס ולקום וללכת בלי להתפרק. אבל לא התכוונתי לתת לו את התענוג להיות הסגן של הקב"ה. וכשחזרתי הבייתה, שם התפרקתי. ולמחרת התפרקתי שוב. וככה עוד יום ועוד יום. ויום אחד קמתי בבוקר, והכוחות היו שם. הם יהיו גם לך ובידיים מלאות בע"ה.