הפסקת הריון
הי נועה
מצטערת מאוד לשמוע ועצובה איתך שאת עומדת לעבור את החוויה הקשה הזאת.
זאת פעם ראשונה שאני כותבת בפורום למרות שנעזרת בו רבות זמן רב מאז שעברתי את הפסקת ההריון שלי לפני חודש בשבוע 31.
זאת אולי הזדמנות להגיד תודה לכל מי שתומכת ומשתפת, זה מאוד עוזר. חלק מהקושי בהתמודדות זה להרגיש שאף אחד לא באמת מבין מה זה לאבד תינוק.
אני אספר לך קצת על התהליך שלי בתקווה שזה יעזור.
אצלי היו ממצאים שלא כל כך היה ברור מה המשמעות שלהם במוח (קורפוס קלוסום קצר ומוזר, הרחבת חדרים ועוד). ההחלטה להפסיק הריון היתה קשה מנשוא. היינו ועדיין אנחנו שלמים איתה אבל זה לא מקל על הכאב הנוראי הזה של האבדן, הגעגועים, רגשות האשם והספקות.מה שעזר לנו מאוד וניחם אותנו זה הידיעה שזה הדבר הנכון לעשות עבור שני ילדינו, שלא היינו מוכנים לקחת סיכון שיהיו אחים לילד עם צרכים מיוחדים, אולי פגיעה קשה מאוד.
אני עברתי את התהליך בעפולה. הם היו מדהימים ורגישים מאוד. אחרי הוועדה (זה גם לא פשוט, מקווה שאת אחרי), נכנסתי לרופאה שעשתה את ההפסקה. היא הזריקה חומר להפסקת הדופק (זה דומה מאוד לבדיקת מי שפיר). בעלי הסתכל ברגעים האלה במסך של האוטרסאונד. אני עצמתי עיניים ובכיתי. מיד אחר כך מפסיקות התנועות. אני עברתי בדיקה נוספת אחרי כמה רגעים שאכן הפסיק הדופק. אחר כך אושפזתי במחלקת סיכון גבוה עם בלון. כל אחת עוברת זרוזים אחרת, אני אחרי קיסרי אז היו יותר זהירים איתי. אחרי הלידה עם הבלון הכניסו אותי לחדר לידה והתחילו פיטוצין. הלידה היא ממש כמו לידה רגילה אבל גם אחרת. לא דואגים לעובר אז יש יותר חופש לקדם את הלידה בכל דרך. החוויה, מן הסתם, קשה מאוד. כל אחת אחרת שם. אני בכיתי המון וצרחתי, הרגשתי כמו מקוננת בהלוויה... אצלי זה היה ארוך, אבל כל אחת וההתקדמות שלה. הבכי והצרכות של היולדות לידי היה קשה מנשוא. למרות שגם אני עברתי שתי לידות ויודעת כמה זה כואב, הרגשתי שאני כועסת על כל הנשים האלה שמעיזות לצרוח לידי וכל בכי של תינוק שיצא היה כמו סכין בלב. עזר לי מאוד שבעלי קנה לי אוזניות ושמעתי מוזיקה בקולי קולות כדי לא לשמוע. עזר לי גם שדמיינתי את האחיינית שלי שעומדת להוולד עוד כמה שבועות. הכי עזר לי בעלי היקר, היינו בזה יחד. זה פעם ראשונה שראיתי אותו ממש בוכה. חשוב שיהיה אדם קרוב שאת יכולה להתפרק איתו וחשוב לבכות ולשחרר. לקחתי אפידורל כל הזמן. סוף הלידה היתה הכי קשה, רציתי שזה ייגמר אבל לא רציתי שזה ייגמר. כשיצא הייתי שמחה שהסיוט נגמר אבל גם עצובה. כל אחת מרגישה אחרת לגבי פרידה מהתינוק. אני רציתי להיפרד. הרופאה אמרה שהפנים שלו הושפעו מהלידה הארוכה ושלא כדאי לי לראות אותו. המיילדת הציעה לעזור לי, להביא אותו עטוף ושאני אחליט. היא הביאה אותו, וראיתי ידיים ורגליים מתוקות. זה היה חשוב לי, אבל גם קשה כי זה הופך את האבדן ליותר מוחשי. אני מקווה שאני לא מקשה עלייך מדי. אחרי הלידה נתנו לי כדורים להפסקת יצירת חלב (תודה לאל!) ושמתי כרוב יומיים שלא יהיה חלב ולא היה לי בכלל חלב. זה הקל עלי.
אושפזתי במחלקת נשים, זה כמובן חיוני כי להיות ליד הריוניות, לידות ותינוקות זה נורא.
אחרי החזרה הביתה היה קשה. את הילדים הכנו לפני למה שקרה, התייעצנו הרבה מה לומר להם, בסוף הם שאלו כל כך הרבה שמצאנו את עצמינו משתפים אותם בהכל.ביקשתי מחברה שלי שתפרסם בפייסבוק של הקיבוץ הודעת השתתפות בצערינו כדי שאנשים ידעו, עדיין שאלו אותי אם כבר ילדתי ואמרו לי מזל טוב וזה כמובן קשה מאוד.
הכאב גדול, אצלי זה עדיין מאוד טרי.
הילדים שלי ממש בסדר, אני מזכירה להם מדי פעם ומזמינה אותם לדבר על זה. הגדול שלי מסרב לדבר על זה והקטן כל יום שואל אותי אם אני כבר בהריון שוב...
אני לקחתי חופשת לידה כדי שיהיה לי את החופש להחליט מתי אני מוכנה לחזור.
עוזר מאוד לדבר עם נשים שעברו חוויה דומה, כי אף אחד שלא עבר את זה לא מבין את הכאב של לאבד תינוק. זה לא משנה אם זה הפסקת הריון, הפסקת דופק, או כל דבר אחר, זה לאבד ילד וזה מאוד כואב.
אני נעזרת בטיפול פסיכולוגי ומסז'ים, מנסה לדבר כמה שיותר עם בנות שעברו חוויות דומות. אני אחרי חודש וכבר רוב היום אני יותר בסדר, עדיין נופלת בעיקר כשדברים מזכירים לי כמו תינוקות והריונות בסביבה, סימנים של הזמן (הרימונים שמבשילים- אמרתי לילדים שזה יהיה סימן שהתינוק כמעט מוכן), אנשים שמזכירים לי. אני מנסה מאוד לנוח. אחרי לידה עם תינוק באופן טבעי את נחה, אחרי לידה שקטה, זה לא קורה באופן טבעי אבל עד חודש וחצי זה משכב לידה לא סתם, חייבים לנוח ולהתחזק, לישון, לקחת ויטמינים. אני מנסה לשמור על עצמי ממפגשים עם אנשים שקשה לי, שמה יותר גבולות וזה יותר קשה כי אנשים לא ממש מבינים אבל אין ברירה חייבים לשמור על הכוחות. אני מתמקדת בילדי ובעלי היקר. ומקווה להריון נוסף בקרוב.
אני כבר מרגישה קצת יותר טוב, חלק גדול מהזמן אפילו במצב רוח טוב, צוחקת עם ילדי, תודה לאל שהחיים נתנו לי בעיטה בתחת להמשיך לחיות למרות שברור שהכאב לא יעבור כל כך מהר, אולי אף פעם לא, אבל הוא הופך יותר לחלק מהחיים.
ליבי איתך,
אני מקווה שלא העמסתי,
את לא לבד,
חיבוקים.
עפרה
