לא נוכל לדבר עם הילד עד סוף השבוע. כוחותינו כאן מתארגנים לסבול בשקט ולמחוק כל יום, יום נוסף בטבלת היאוש. הפרס הסופי- כנראה יבוא לשבת הביתה. אחרי 3 שבועות זה מרגיש 3 שנים. אז תסלחו לי אם אתבכיין, אקטר ואשתגע קצת. תודה מראש
בתור אחת שתלתה פה את המעיים שלה ליבוש על החבל... שום דבר כבר לא יפתיע פה אף אחד. הפורום הזה כבר ממש התבגר.מחודש לחודש רואים שינוי. מי שלא משתגע מזה שיש לו ילד בצבא - כניראה משוגע ! כבר מקודם.
לחשוב חיובי. יש לך שבוע שאת לא צריכה להיסחב עם הנייד לשירותים, את יכולה ללכת לישון בשעה נורמלית מבלי להמתין לטלפון, ולא לחשוב מחשבות מעצבנות אם במקרה לא יצא לו להתקשר. וכמו שאומרים - בסוף כל שבוע יש סוף שבוע...
שסוף סוף קנה את מכונית חלומותיו. לא עבר חודש - והמכונית נגנבה. באותו סוף שבוע נפגשנו איתו והתכוננו לפגוש מישהו עצוב ופניו נפולות. לתדהמתנו - האיש דווקא היה שמח וטוב לב. הכיצד? שאלנו, והוא ענה: "אין לכם מושג איזו הקלה. מאז שקניתי את האוטו, רצתי כל כמה דקות לחלון - לבדוק האם הוא עדיין עומד שם. השבוע הזה - מאז שנגנב - אני ישן נפלא. כבר לא דואג שיגנבו לי את האוטו"... פאוליקה - גם זו דרך לראות את הדברים, כמו שכבר הציעה סמדר.
הלכתי עם הבן לקנות חומרים לעשות שיפוץ קטןבבית. חצינו כביש סואן... ואז אני אומרת לו:"תן לי יד- אתה לא עובר לבד" זה השלב שהוא התחיל לצחוק... ואז אני מרימה את קולי... תיזהר.. תסתכל שמאלה וימינה.. זה מסוכן... בשלב הזה הוא כמעט נפל מרוב צחוק.. ואני עוד לא מבינה למה.. רק שהפסיכיאטר המחוזי לא יקרא את זה.
בהתחלה היה לי קשה מאוד עם העניין והייתי מחכה כבר ליום שישי. אבל הפלאפון לא מש ממני. אפילו בשיעורים הוא על רטט ובהפסקה בהיסטריה בודקים. לעיתים היו הפתעות והייתי מקבלת שיחות (מאושרות כמובן )בשעות מוזרות לאדם מן היישוב.כיום התרגלתי לעניין. ואם יש טלפון אז זו חגחגה ממש,ואם לא אז זה בסדר. הוא בידיים טובות ואיך אמרה לי חברה מהפורום: תמיד לחשוב חיובי"