שבוע טוב

תכתבי את המשחשבות שלך

ואם תקחי כמה דפים אחורנית תוכלי לראות דברים כואבים מאד שנכתבו על הקושי בלהתמודד לבד עם המשימות של הקיום וכמה הגעגועים לנעדר ואהוב מקשה על המשך החיים כתבתי את המציאות שלך כי כאן יקבלו אותך כמו שאת לא ישאלו למה ומדוע , ינסו לתמוך להגיד מילה טובה ואולי לספר לך חויות שהם עברו במצב שלך אבל תרגישי בבית לבוא לחלוק את הכאב והמצוקה לא רק את הנחמד שבחיים תזכרי שיש פה אנשים שהם בסטטוס תקופה ארוכה ממך לכן נראה שהכל שמח אבל יש מקום גם בשבילך בין הכותבים בפורום , תכתבי חופשי פה את בבית הוא נועד לכל האנשים שלצערם נמצאים במצב הזה של אלמנות
 
מירב היקרה

מובנות תחושותייך. כאן כולנו, מי יותר ומי פחות, חווינו ועדיין חווים את אובדן היקרים לנו מכל. ברם, זהו איננו פורום המיועד רק לנהי ושכול. זהו פורום בו אנו מסיעיים איש לרעהו לעבור גם את רגעיו הקשים ותחושותיו. חיוך ועליצות איננן בהכרח צורך מגונה. איש לא עולז למשמע אובדן ואיש לא מקל ראש באבלו של אדם. אבל לו ניתן לאפל והשחור בחיינו לפרוש את כנפיהם על חיינו ונחפש ניחומים באבלו של אדם אחר. לו נעשה זאת? לא נוכל לחיות הלאה. להתמודד. לקום ולהתלבש, לכוון את מילותייך לאדם אחר שאיננו בן הזוג לו הורגלת. חוויה קשה היא. אבל הכרחית. העולם לא עצר מלכת. ואגלה לך רז: גם חיינו לא עצרו מלכת. אלא אם נחליט שאנו עוצרות אותם. אז חלקנו חיות עבור ולמען ילדינו. חלקנו שילדיהן בוגרים מוצאות להן חברה וטעם לחיי היום יום בערוצים אחרים. לא, אינני מתכוונת לשכתב את חברי הפורום הזה. נהפוך הוא: מעודדת אני את החברים כאן לומר את דבריהם כמו גם מצב רוחם ללא כחל וסרק. ואם גב' פלונית או מר אלמוני קם היום עם מצב רוח נהדר? אדרבה\ ישתפו אותנו בתחושותיהם. נתעודד כולנו ולו במעט. שלך, מחבקת טלי
 

yamkachol

New member
מיירב, משתתף בצערך.

כל אחד מהמשתתפים בפורום, מי פעיל ומי פחות, נמצאים בשלבים שונים בהתמודדות באובדן. כל אחד מהמשתתפים בפורום, הינו שונה מרעהו, וכך - מתמודד אחרת. כל אחד מהמשתתפים בפורום, מוזמן לפתוח שרשור. משתתפי הפורום, בהתאם לכמה הם זמינים, או שמתאים להם - משתתפים בשרשור. ישנם מדי פעם אנשים שמתחילים שרשור העוסק בקשיי האובדן, ומתפתח שרשור התיחסות לפניה. כל אחד בוחר במה לפתוח שרשור - בהתאם לצרכים שלו, לקשיים שחוו, להצלחות שחווה, לשמחות שחווה. אילו הם החיים שלנו. הם מורכבים גם מכאב קורע, כואב, איום ונורא, וגם מרגעים , תקופות של שמחה, הנאה וסיפוק. כל אחד בפורום, חי את המציאות שלו. הקשיים שלו. הכאב שלו. כשמשתף אותנו - אנו ידועים על מה מדבר. כשעדיין כל אחד - כואב אחרת. כל אחד מתמודד אחרת. לא כל אחד משתף. כל אחד מאיתנו, חי מציאות של אובדן, שונה משל רעהו. האם הוא נשאר עם ילדים? באיזה גילאים הילדים? אחרי כמה שנות נישואין? האם כל הילדים בריאים, או שיש מי שיש לו מחלה כרונית? האם האלמן/נה חולה במחלה כרונית? האם יש משפחה תומכת? האם יש משפחה תומכת גדולה? האם הורים תומכים? האם הוא /היא בקשר אם חברי הפורום, בחיי היום יום? (משוחחים , נפגשים). האם הוא בזוגיות שניה? האם התחתן בשנית? וכן הלאה וכן הלאה. המאחד אותנו הוא האובדן האיום, הנורא והקורע. פרט לכך, כל אחד מאיתנו, חי את חייו אחרי האובדן בדרכו. מתמודד בדרכו. מתמודד בקצב שלו. משקם את חייו וחיי ילדיו הכי טוב שיכול לעשות, בדרכו. אין "נכון - לא נכון". יום אחד משהוא "עושה פרצוף עצוב" וזה לא הפרצוף שלי. ויום אחר ,משהוא "עושה פרצוף שמח" וזה לא הפרצוף שלי. אנו חיים. אנו שונים. כולנו - פעם למעלה ופעם למטה. אנו מכירים את החיים כגלגל. כשיש שרשור ואני מתחבר, או שמתאים לי - אני כותב. אם לא , אז לא אגיב, או כאשר כן אתחבר / יתאים לי, אז אתיחס., זה אני. כל אחד , פועל על פי האמת שלו. ********************************************************************************************************************** את באמת כעת בתקופה הכי קשה, איומה ונוראה בהתמודדות באובדן. בד"כ היא נמשכת כשנה (כל אחד בקצב שלו). ללמוד לחיות בעולם "בלי". פתאום לחיות כך - זה סיוט. כל כך רע, כל כך עצוב. ואנו עושים זאת, כל פעם מחדש, לומדים לחיות אחרת. כל עולמנו התפרק, התמוטט. החיים שלנו התמוטטו. אהובנו מת לנו. אנו חיים. אם נחשוב מה היה מאחל לנו האהוב שלנו - היקר לנו - שמת לנו, הרי סביר שהיה מאחל לנו שיהיה לנו הכי טוב שאפשר. מה שהיה נגמר. אנו מתחילים משהוא אחר. חיים אחרים, שבנייתם נמשכת כמה שנים. זה כואב, איום ונורא, ואנו כואבים וממשיכים בהתמודדות שלנו באובדן של היקר לנו, של אהובנו. עם הזמן, מופיעים יותר ויותר רגעים של שמחה, שלווה ורוגע. ניצוצות קטנים. בהמשך הם נעשים אורות - הרגעים האלה נמשכים יותר זמן. פצע בגוף, אנו רגילים שמתרפא במשך זמן מסוים. אך פצע בנפש, דורש משך החלמה הרבה יותר ממושך. הכאב האיום והנורא הזה, הקושי הזה הבלתי נסבל - הרגשת הבלבול, הרגשת חוסר שליטה על החיים - הינם חוויות שאיננו מכירים מהחיים שחיינו עד כה. יש מי ששואל את עצמו אם הוא לא מתחיל לאבד את השפיות? יש מי שמרגיש ש"לא יכול יותר". כל אחד בדרכו, כואב את כאבו הפרטי, האינטימי. זה מתאים. זה באמת נורא. ואנו שפויים וכואבים, ומתייסירים, עוד דקה ועוד שעה ועוד יום ועד לילה, ועוד שבוע, לומדים להכיר קצב החלמה אחר ממשה שהיכרנו עד כה. יש כאב ראש - לוקחים כדור נגד כאבים, ונפטרנו מהכאב.אך כאב לב, דורש הרבה יותר זמן כדי להתאושש. הכאב ילווה אותנו כל חיינו, אך עם חלוף השנים, בהתאם להתמודדות שלנו, הוא פוחת. בחגים, לילות שבת, ימי הולדת, ימי זכרון - אילו מהזמנים שהאובדן יותר נגיש אלינו. האם יש לך משפחה תומכת? חברה /רות? האם שמעת על קבוצות תמיכה? אני השתתפתי בקבוצה שכזו, שעזרה לי מאוד לעזור לעצמי (חיפה). אם תספרי מאיזה אזור את, יתכן ויהיו מי שיוכלו להדריך אותך, למה שיש באזור שלך. האם ניסית לצאת מהבית לעשות משהוא שאת אוהבת? אולי היום זה קצת יקל עליך. כל הכבוד לך על ההתמודדות.
 

קורלי176

New member
את צודקת.

את צודקת. זו הסיבה שאני ועוד מספר חברות מדירות עצמינו מפורום זה.
 

kampf

New member
שלום מירב../images/Emo140.gif

לצערי כמובן הברכה אצלנו היא " משתתף בצערך" אבל גם ברוכה הבאה .....למשפחה . כמו שאחרים הגיבו לך זה המקום שלנו (כן גם אני אלמן עוד ימים לא רבים אספור 4 שנים). פה בפורום אנחנו אחים לחיים ,אף אחד מאיתנו לא בחר להיות במצב הזה אבל אנחנו בוחרים איך להמשיך. לפעמים צוחקים
כמו שאמרת ולפעמים כמובן בוכים
אבל תמיד מחבקים
. חלקנו נמצאים כבר זמן מה בפורום הזה ויצרנו קשר של חברות וגם נפגשים מדי פעם. כל אחד מאיתנו מקבל את האובדן בצורה אחרת יש כאלו שאבלים תקופה ארוכה ויש כאלו שפחות, אין לזה חוקים , אבל בטח אין אנו מעבירים ביקורת. זכותו של כל אחד לצחוק או לבכות כרצונו. לכל אחד המציאות שלו. אספר לך קצת על עצמי, קוראים לי שגב וואני בן 42 ויש לי שלושה ילדים שתי בנות ובן (15,12,8לפי הסדר). אשתי נפטרה בשנת 2007 באופן פתאומי ממחלה ,וכן גם אני בכיתי בלי סוף....הכרית שלי יכולה להעיד. אבל אני האמנתי שאני לא אשם במצב וכמובן עדיין מאמין הכרתי מישהי מדהימה ועברנו לגור ביחד . נכון שזה לא קל ויש בעיות אבל יש חיים אחרי הכל ולא רואים את הכל שחור, וכמובן יש גם את הזכרונות וזה עולה מדי פעם ואז שוב בוכים אבל לומדים לחיות לצד הכאב. אין לנו ברירה.....נכון חברים???
 
תודה יקירה

ה"נסיכה" סתם אשה פשוטה שמנסה לחבק באהבה כמו שהיא קבלה ים של אהבה שהיתה הנסיכה של סבא שלה להגיד מילים , שמנסות להרגיע להקטין את הכאב לשדר אכפתיות אבל לא פסיכולוגית רק אשה שאוהבת וקשובה לאחרים להגיד אתם ךא לבד , הנה אני פה מקשיבה לכם/לכן
 

em0854

New member
אין לי מה להוסיף ,

חוץ מאשר לתת לך חיבוק ולאחל לך שכבר יגיע השלב שבו העצב יהיה "פחת אבל כואב".
 
../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif מצטרפת למה שכתבתם

חגי, כרגיל כתבת מדוייק ומקיף וטלי מחזקת את דברייך, הפורום הוא אמנם פורום לאלמנים ואלמנות אבל זה לא בהכרח = רק בכי ודיבורים על אבלות, שכול ועצב. יש כאן מקום לכל קשת הרגשות
 

kampf

New member
קורל אם זו הסיבה אז טוב שאת מדירה עצמך מפה../images/Emo46.gif

 
קורל , זו כתבתך הראשונה כאן ...

ואת בחרת להדיר עצמך מהפורום? אך הגעת להודעה? את מוזמנת יחד עם "חברותייך" לכתוב בפורום ולשנות זה פורום בלי צינזורה כל כתיבה- מבורכת ומתקבלת ,גם אם אני אופטמית נצחית
... מקבלת באהבה גם אחרים.
 
אכן היו הדמעות והיה כאב

ההודעות שלך היו כואבות ,, אני הרגשתי את הכאב בין המילים וכמוך רבים מהכובתים בפורום שהביעו את הכאב והמצוקה והחיים המשיכו הילדים הגדלים בקשו את תשומת הלב שלהם וזה לא פשוט לגדל ילדים שהחצי השני חסר וזה בלט בהודעות צריך לדפדף בדפים אחורנית הכל פרוש שם והחברות שנוצרה פה בין החברים לכתיבה והמפגשים בהם אתה התחלת יצרו איזה חוזק בחבורה ואני מודה שהרגשתי את זה באחד המפגשים וגם עם הזמן אופי המפגשים השתנה כי הקשר בין האנשים התחזק ועם השנים נוצרה חברות נפש אמתית בין הכוטתבים זה כבר לא חברות לכתיבה אלא חברות ממש אנשים ונשים שלמדו לחבק ולנגב את הדמעות שהיו , היו דמעות ולאט לאט יצאו החיוכים , והיו חיבוקים גם ברגעי שמחה שחלקנו גם בכי וגם שמחה כמו משפחה לכל דבר כי פה מהכותבים נוצרה משפחה ענקית מחבקת ותומכת והנה רואים שהם חוזרים לכתוב , שצריך לעודד או שצריך לברך כי יש יום הולדת לאחד מהחברה ובקרוב יש יום הולדת לאחת מאיתנו ועל זה הודעה תצא לקראת יום ההולדת
 

שיבולת7

New member
אני דווקא מעדיפה לחשוב שיש ברירה.

תמיד יש ברירה. אין דרך אחת לחיות לצד האובדן. והדרך שאנחנו בחרנו ,היא שלנו כי בחרנו בה. כי החלטנו שהיא שווה להלחם עבורה כל יום מחדש. אני יודעת שאני בוחרת כל בוקר וכל לילה לפני השינה. ולפעמים מתחשק לי לבחור אחרת..ובכל זאת..אני עדיין כאן.
 
שבוע טוב

מבלי לשים לב , הבוקר של יום א' התחיל , עם הרבה עשייה . של אופטימיות , התרגשות והתחדשות ... אני אוהבת את התחלת השבוע אכן , יש מספר קשיים ומאמורות בדרך .... השאלה היא ,איך להתייחס אליהם ואני תמיד מתייחסת אליהם באהבה ובהבנה בוקר טוב ושבוע קסום יקירי
 

שיבולת7

New member
מזמן לא כתבתי....אבל הפעם מרגישה צורך להגיב

כשנכנסתי לכאן לראשונה,כשבועיים לאחר פטירתו, ישבתי שעות רבות וקראתי בארכיון. מצאתי הודעות שבטאו את רחשי ליבי באותה תקופה, לצד הודעות של אלמנים/ות שנמצאו בשלב מתקדם יותר בתהליך, ודברו על זוגיות חדשה . קראתי על כאב גדול לצד רגעים של שמחה ואושר. מצאתי מקום שאנשים חיים בו. לצד הכאב,לצד האובדן . אבל חיים. מצאתי מקום שאפשר לכתוב הכל...כשרע , כשכואב אבל גם כששמח. מצאתי חבורה של אנשים שתמיד הייתה להם מילה טובה..(כי הרבה הרי אי אפשר לעשות..). וכשאני התחלתי לכתוב, כתבתי כשהיה לי רע, וכתבתי כשהיה לי יום טוב בתוך הרע, כי ידעתי שאין כמו האנשים פה שיבינו את המשמעות של כמה רגעי אור בתוך החושך. כתבתי מהלב, וכתבי בציניות, וכתבתי בהומור שחור. וגם שתקתי. וכשלא נראה לי משהו בהתנהלות פה.....גם כתבתי. ואף אחד לא סקל אותי באבנים. אז נכון...תקופה ארוכה שלא כותבת. קוראת מדי פעם...ולעיתים גם מגיבה. מדי פעם מעיינת בהודעות שלי מפעם..ומסתכלת על הדרך שעברתי מאז נכנסתי לכאן לראשונה,לפי שנה וחצי. מותר לבקר,ומותר להעיר..ובטח שכדאי להאיר . אבל מי שבאמת רוצה לשנות, כדאי שיפעל לשם כך. מי שנותן את הצביון לפורום הם האנשים הכותבים בו...אז אם יש כל כך הרבה שרוצים לכתוב על הקשיים...איפה אתם/ן? לא מבינה את כל ההצהרות הדרמטיות על עזיבת הפורום. מי שרוצה להיות חלק, שייקח חלק, ומי שלא לא..מי שרוצה לכתוב כל יום,שיעשה זאת..ומי שבתקופות מסויימות מרגיש צורך להתנתק..גם זה בסדר. בזכות הפורום הזה מצאתי אוזן קשבת בימים של אפילה גדולה, והכרתי מספר אנשים שהפכו לחברים קרובים , ועל כך תמיד אהיה אסירת תודה.
 
שיבולת תודה ..

ותמיד יש בררה ותמיד צריך לבחור .. מקווה שנשכיל לבחור את הכי טוב והכי מתאים לכל אחד/ת . מזמינה את כולם לכתוב, לשתף, כתיבה במצבי קושי מקלה . טלי
 
וואוו אתם מדהימים../images/Emo24.gif

רק עכשיו גיליתי אתכם. אלמנה 3 חודשים. עם 3 ילדים מתחת לגיל 18. אין ספק שהאובדן קשה לי ולהם אך כל מה שאני משדרת להם ולעצמי - אין ברירה וחייבים להמשיך. החיים חזקים מהכל. ומי שנשאר במקום - בעצם הולך אחורנית. ממשיכים לעבוד /ללמוד לצאת עם חברים- אנשים שיודעים לקבל אותי בכל מצב רוח ולהרים אותי מהקרשים שצריך. תודה על המקום החם והמחבק. מקווה להיות חלק מכם.
 
אנחנו תמיד פה

ואת מוזמנת לחלוק איתנו את המחשבות והתחושות כי פה יקבלו אותך מבלי לשפוט , יקשיבו ואולי יתנו עצה מהנסיון שלהם פה תרגישי בבית , כי זה המקום למי שנשארו בלי החצי השני וצריך להמשיך לעשות דברים כי החיים לא נעצרו עבור אילו שחיים וצריך לתפקד גם שקשה נפשית , וגם שלא פשוט פתאום להתמודד לבד כתבת "אין ברירה צריך להמשיך, החיים חזקים מהכל " ואת מוזמנת להצטרך לשאר אנשי הפורום שצבינים היטב מה עובר עליך כי הם היו שם
 

em0854

New member
מה הפורום בשבילי

בזמן האחרון אני חושבת הרבה על המקום שהפורום תופס אצלי. אני מרגישה ששיש לו חלק גדול בחיי היום יום שלי על אף שלא תמיד אני כותבת בו. למרות שגיליתי אותו בזכות חגי רק ממרום שלושת שנות ותק בסטטוס , אחרי שעברתי כבר הרבה שלבים שאני רואה אצל חלק מה"חדשים" כמו שלב האוטומט, הזעם, ההכחשה, וכשגיליתי את הפורום כבר הייתי בשלב של מה עושים עכשיו כדי להמשיך לחיות, והדגש על לחיות בצד הכאב ואולי גם אם אפשר להקטינו כך שלא ישתלט. גילתי כאן חברים שלגבי הם חברים אמתיים כמו חברי ילדותי, גם אם את חלקם עדיין לא פגשתי. בדומה לחברי ילדותי , החברים שהכרתי בפורום הם שותפים אמיתיים לחוויה הקשה שעברתי ולהתמודדות הנגזרת ממנה. התמודדות מול גופים ממשלתיים , בדידות, טיפול ותמיכה בילדים, התמודדות פננסית ו... מי סופר מה עוד. אולי זו הסיבה שיש ימים שהפורום מלא בברכות ליום הולדת , לסיום לימודים של הבן או לגיוס כי ככה זה אנו שמחים בשמחת חברינו לפורום ושצריך כואבים את כאבם ומשתתפים בו.
 
תודה נסיכה

קוראת ומתרגשת אכן ממשיכים לתפקד גם שקשה ומרימה את עצמי ואת הילדים בכל נפילה קטנה. תודה על קבלת הפנים
 
למעלה