מיירב, משתתף בצערך.
כל אחד מהמשתתפים בפורום, מי פעיל ומי פחות, נמצאים בשלבים שונים בהתמודדות באובדן. כל אחד מהמשתתפים בפורום, הינו שונה מרעהו, וכך - מתמודד אחרת. כל אחד מהמשתתפים בפורום, מוזמן לפתוח שרשור. משתתפי הפורום, בהתאם לכמה הם זמינים, או שמתאים להם - משתתפים בשרשור. ישנם מדי פעם אנשים שמתחילים שרשור העוסק בקשיי האובדן, ומתפתח שרשור התיחסות לפניה. כל אחד בוחר במה לפתוח שרשור - בהתאם לצרכים שלו, לקשיים שחוו, להצלחות שחווה, לשמחות שחווה. אילו הם החיים שלנו. הם מורכבים גם מכאב קורע, כואב, איום ונורא, וגם מרגעים , תקופות של שמחה, הנאה וסיפוק. כל אחד בפורום, חי את המציאות שלו. הקשיים שלו. הכאב שלו. כשמשתף אותנו - אנו ידועים על מה מדבר. כשעדיין כל אחד - כואב אחרת. כל אחד מתמודד אחרת. לא כל אחד משתף. כל אחד מאיתנו, חי מציאות של אובדן, שונה משל רעהו. האם הוא נשאר עם ילדים? באיזה גילאים הילדים? אחרי כמה שנות נישואין? האם כל הילדים בריאים, או שיש מי שיש לו מחלה כרונית? האם האלמן/נה חולה במחלה כרונית? האם יש משפחה תומכת? האם יש משפחה תומכת גדולה? האם הורים תומכים? האם הוא /היא בקשר אם חברי הפורום, בחיי היום יום? (משוחחים , נפגשים). האם הוא בזוגיות שניה? האם התחתן בשנית? וכן הלאה וכן הלאה. המאחד אותנו הוא האובדן האיום, הנורא והקורע. פרט לכך, כל אחד מאיתנו, חי את חייו אחרי האובדן בדרכו. מתמודד בדרכו. מתמודד בקצב שלו. משקם את חייו וחיי ילדיו הכי טוב שיכול לעשות, בדרכו. אין "נכון - לא נכון". יום אחד משהוא "עושה פרצוף עצוב" וזה לא הפרצוף שלי. ויום אחר ,משהוא "עושה פרצוף שמח" וזה לא הפרצוף שלי. אנו חיים. אנו שונים. כולנו - פעם למעלה ופעם למטה. אנו מכירים את החיים כגלגל. כשיש שרשור ואני מתחבר, או שמתאים לי - אני כותב. אם לא , אז לא אגיב, או כאשר כן אתחבר / יתאים לי, אז אתיחס., זה אני. כל אחד , פועל על פי האמת שלו. ********************************************************************************************************************** את באמת כעת בתקופה הכי קשה, איומה ונוראה בהתמודדות באובדן. בד"כ היא נמשכת כשנה (כל אחד בקצב שלו). ללמוד לחיות בעולם "בלי". פתאום לחיות כך - זה סיוט. כל כך רע, כל כך עצוב. ואנו עושים זאת, כל פעם מחדש, לומדים לחיות אחרת. כל עולמנו התפרק, התמוטט. החיים שלנו התמוטטו. אהובנו מת לנו. אנו חיים. אם נחשוב מה היה מאחל לנו האהוב שלנו - היקר לנו - שמת לנו, הרי סביר שהיה מאחל לנו שיהיה לנו הכי טוב שאפשר. מה שהיה נגמר. אנו מתחילים משהוא אחר. חיים אחרים, שבנייתם נמשכת כמה שנים. זה כואב, איום ונורא, ואנו כואבים וממשיכים בהתמודדות שלנו באובדן של היקר לנו, של אהובנו. עם הזמן, מופיעים יותר ויותר רגעים של שמחה, שלווה ורוגע. ניצוצות קטנים. בהמשך הם נעשים אורות - הרגעים האלה נמשכים יותר זמן. פצע בגוף, אנו רגילים שמתרפא במשך זמן מסוים. אך פצע בנפש, דורש משך החלמה הרבה יותר ממושך. הכאב האיום והנורא הזה, הקושי הזה הבלתי נסבל - הרגשת הבלבול, הרגשת חוסר שליטה על החיים - הינם חוויות שאיננו מכירים מהחיים שחיינו עד כה. יש מי ששואל את עצמו אם הוא לא מתחיל לאבד את השפיות? יש מי שמרגיש ש"לא יכול יותר". כל אחד בדרכו, כואב את כאבו הפרטי, האינטימי. זה מתאים. זה באמת נורא. ואנו שפויים וכואבים, ומתייסירים, עוד דקה ועוד שעה ועוד יום ועד לילה, ועוד שבוע, לומדים להכיר קצב החלמה אחר ממשה שהיכרנו עד כה. יש כאב ראש - לוקחים כדור נגד כאבים, ונפטרנו מהכאב.אך כאב לב, דורש הרבה יותר זמן כדי להתאושש. הכאב ילווה אותנו כל חיינו, אך עם חלוף השנים, בהתאם להתמודדות שלנו, הוא פוחת. בחגים, לילות שבת, ימי הולדת, ימי זכרון - אילו מהזמנים שהאובדן יותר נגיש אלינו. האם יש לך משפחה תומכת? חברה /רות? האם שמעת על קבוצות תמיכה? אני השתתפתי בקבוצה שכזו, שעזרה לי מאוד לעזור לעצמי (חיפה). אם תספרי מאיזה אזור את, יתכן ויהיו מי שיוכלו להדריך אותך, למה שיש באזור שלך. האם ניסית לצאת מהבית לעשות משהוא שאת אוהבת? אולי היום זה קצת יקל עליך. כל הכבוד לך על ההתמודדות.
