שאלת צינון

שאלת צינון ../images/Emo35.gif

או יותר נכון על תקופת צינון, משום מה מוצאת שהשאלה די דומה לשאלה של לייל פה מעלי.... אבל בכל זאת קצת שונה. ולפני שאשאל אתנצל על היותי כזאת אורחת פורחת... יש תקופות שקשה לכתוב ואפילו לקרוא. ולשאלה: תקופת צינון א. איך מעבירים אותה ? האם נכון הוא להתבנקר ולהתאבל ? ניסיתי - זה טיפוס על הקירות ומתסכל מאוד. ב. האם זה נכון ? שאחרי כל קשר מהותי אנחנו באמת זקוקים לתקופה כזו, לנקות את הראש ולתאפס (ולהמשיך לטפס על הקירות...) אז כן, זה קשה, שמשהו שכל כך הורגלנו לו משתנה. יש המון לבד. המון ! ואז שוב עולות שאלות כמו : מתחילים לדבר עם מישהו ומוצאים נושאי שיחה, איך מונעים ממנו לפתח ציפיות ? (הרי אנחנו בתקופת צינון...) איך מונעים ממנו להתאכזב ? ואולי מעצמי.... גם אני לא בשלה לקשר חדש... שאלות קשות לסוף שבוע....
אבל קטן עליכם.... תודה למי שהתאמץ וקרא עד כאן
 
השאלה אם את נשואה אם לאו, כי אז

תקופות "הצינון" שונות. בהנחה שאת כן, ראשית הכי חשוב לעשות בתחילת הקשר תאום ציפיות. ולכסות את כל האפשרויות: מה יהיה אם נתאהב? מה יהיה אם נפרד? איך נפרד? וכו' וכו'...על כן אני נגד פגישות "פזיזות". כשקשר מסתיים חשוב שלא ישארו קצוות פתוחים. לפעמים בגלל שנשארים קצוות פתוחים, קשה להתנתק, ולאו דווקא בגלל האהוב/ה, אלא בגלל השאלות והתהיות שמנקרות בנשמה.לעשות שיחת סיכום מכובדת, להבהיר איך ממשיכים מכאן, האם מתנתקים, האם נשארים בחברות. לאחר שהכל ברור (או לפחות הרוב), מותר להתאבל. אם היתה זו אהבה גדולה לא מפסיקים לאהוב באחת. ברור שזה קשה. אז לוקחים כמה ימי אבלות לעכל (וזה לא משנה אם אתה הצד העוזב או הנעזב), קוראים את המכתבים שומעים את השירים, שמים מוסיקה שתהווה "פסקול" לזכרונות ולחוויות. חשוב לקבוע מדד זמן , וכשנגמרת תקופת האבלות עליה החלטת,זהו. מפסיקים עם זה. מכניסים לחדרון בלב, נועלים וזורקים את המפתח. לעיתים נזכרים בגלל שיר או מקום או ריח - זה לגיטימי. אם "סוגרים" כמו שצריך, אז הזכרונות הללו נעימים דווקא. ובאשר לקשר חדש. שוב פעם אותו הסיפור. תאום ציפיות. זו לפחות דעתי.
 
צינון - עניין של טמפרטורה

כשאני בקיץ ואני מחליט על צינון, פתאום אני רואה תירס חם ומהביל... ישר אני אוכל. ובחורף, כשאני מחפש חום... פתאום אני רואה מדרון של שלג, ישר אני מחליק עליו. ואם אני מחליט לחסוך במים, אבל פתאום אני רואה ברחוב ידיים, אני נוטל אותן. ואם אני אני מחליט על נשמה ורואה מולי חומר... אני חומד תוך כדי נשימה. לכן יש לשנן... לא להחליט לצנן או למנן כי הלב רונן והגוף מתפנן מתי שמתחשק להם, כן? ברזל
 
ואוו ממש יהודה אטלס../images/Emo8.gif

השאלה אם לאחר- שאתה אוכל, מתגלש , נוטל וחומד אתה מתעשת, ושוב על רגלייך עומד, השאלה אם לאחר שאתה נכנע לפיתוי ושותה בשקיקה את תמהיל השיקוי, אותו שיקוי שגורם יסורים מפח, עצב, כאב ומרורים. אתה שלם עם הבחירה או מעיף לעצמך סטירה? כי תראה ידידי, לפחות בעיניי מעדיפה להשאיר את השרביט בידיי, אם העולם הוא במה וכולנו שחקנים, מעדיפה להיות מלכה וללהק לי ניצבים. כי ברגע שאני ארשה לעצמי ליפול,לקרוס יהיה מי שיבוא וידרוך, ויקח ויחמוס ומה יוותר לי, אתה שואל? כלום, רק על עצמי לכעוס. קפיש?
 
אבל שוחרת אנחנו אנשים פשוטים

לא תמיד מצליחים לסגור רגשות בחדרונים אפלים בלב. לא תמיד מצליחים לעצור את הדמעות... מה שכתבת זה אולי האידיאלי אבל לא תמיד זה מצליח לנו......
ושבת שלום שוחרת
 
גם אני אישה פשוטה. אם צובטים אותי

אני בוכה. לא אמרתי שצריך לעצור את הדמעות או את הדימום בלב. רק אסור לתת לזה להשתלט לך על החיים. החפירה הזאת בפצע, עם מחט מזוהמת לא עושה טוב לאף אחד. יש להתרכז בריפוי לא בהחמרת המצב. זה מזכיר לי את המערכון מ"קצרים" בו קרן מור מגלמת פסיכולוגית, והחתיך ההוא (יובל סגל אח יאמי
)או שבעצם זה לא הוא אלא השני המכוער או בעצם מוני , לא יודעת לא חשוב. מספר לה שהוא אלכוהוליסט וזה בגלל שאבא שלו התעלל בו ובלה בלה בלה. ואז באותה ארשת רצינית היא עונה: "הבנתי, ואני אגיד לך איך זה נשמע: אוי אני כל כך מסכן! אוי אבא שלי התעלל בי! אוי ממש איום ונורא!"....צחוק צחוק אבל לפעמים ככה זה נשמע, אנשים שלא יודעים לשים גבולות ודשים וחופרים ושוב דשים ושוב חופרים , הופכים פאתטים בעיניי, אז תגיד לא חשוב, מה את מעניינת אותם.... הבעיה שגם בעיני הצד השני הם הופכים פאתטים. והם בעצם יורים לעצמם ברגל. קצת הערכה עצמית עוד לא הרגה אף אחד. רחמים עצמיים בהחלט כן.
 

אסתי69

New member
הפלא ופלא גמני עם שוחרת

צריך לבכות צריך "להתאבל" אבל צריך גם לנסות לפחות לשים מתישהו סוף ע"י החלטה. לא קל לשלוט ברגש וזה מצריך הרבה עבודה אבל זה אפשרי (מנסיון)
 
שוחרת אין ביננו ויכוח.

אני מסכים איתך! העניין הוא שכל אדם הוא שונה וההתנהגות של חלק מהאנשים למצבים מסויימים נראית לנו לעיתים לא רציונלית, שמעתי אפילו על כאלה שהתאבדו בגלל אהבה נכזבת, אז הם נראים פתטים ומסכנים באותם רגעי משבר... אבל אם נגיד להם לא לבכות ולא להיות עצובים, זה יעזור? אולי? אני באמת לא יודע הרי הרבה אנחנו לא יכולים לעשות אנחנו בסה"כ וירטואלים שמכירים רק חלק ממערכת היחסים אני פשוט קצת סקפטי לגבי יישום ההצעות שלך. ג'ונסי שלך שהולך לתנומה של שעה שעתיים.
 
ועוד משהו קטן אפרופו התאבדויות

אתה רק מאשש את דברי. רחמים עצמיים בהחלט יכולים להרוג.
 
כן, שוחרת...

כן, שוחרת.... הבנתי... הכי טוב זה לשמור על עצמך בנייר צלופן. להיזהר, העיקר להישאר שלמה. למה שלא תפסיקי לחיות וזהו? מאוד מסוכן לחיות, את יודעת? אפשר למות. ברזל
 
מסתבר שלא בדיוק הבנת...זה לא עניין

של לעטוף את עצמך בנייר צלופן, העניין הוא לבחור את הפרטנר שלא מצריך עטיפות ומסכות ומשחקים. ואז אתה יכול לתת את כולך. החוכמה היא למפרע ולא בדיעבד. ודע לך שאני "חיה" אולי יותר מכל אחד אחר שאני מכירה סביבי. ובאשר למוות? גם הוא כבר לא מפחיד אותי, אולי מצער אך בטח לא מפחיד.
 
שוחרת שלום

קראתי את עצתך. לקרוא את המכתבים, את השירים, פס קול ברקע לזכרונות. אלוהים שישמור עלי שלא אעשה כן. כל פעם שאקרא את מילותיו הוא יחיה מחדש. כל המילים ספוגות באישיותו. אסור לי לקרוא, אסור לי לחשוב, אסור לי לזכור ואסור לי לדבר עליו עם מי שמכיר אותי.. זה רק מחייה את זיכרו. הפיתרון היחיד שלי הוא: לשתף אתכם, שום מילה שתגידו על מי שאינכם מכירים לא תוכל להחיותו בנפשי. והלוואי שבאיזשהו שלב גם אני אפסיק לדבר עליו. לבכות בגללו,בגללי, בגללנו. בסיפור שלי לא היה זמן לשיחה של מה יקרה אם. הכל קרה. אינני טיפוס מתאהב. אינני טיפוס שנותן שיתאהבו בו. זה כל האבסורד. רומנטיקה ממני והלאה. והוא עורר בי צמא כזה שרק הוא יכול היה לספק. וכך נשאר הצמא רק אליו. אין סיכוי שאשלה אדם שאני מתכוונת לאיזשהו קשר איתו. אין סיכוי שיהיה לי קשר עם אף אחד לבד מכתיבה בפורום הזה. ולבד מתודה לכל מי ששולח מילת עידוד. הייתי פלרטטנית חסרת תקנה- סלידתו מהתנהגות שכזו- הרגה בי את זה הייתי קלילה בקשר עם אנשים- יכולתי להציע רק גוף- הוא בכלל לא רצה גוף, היום כבר אין לי מה להציע. לב מגישה רק פעם אחת בחיים. גוף בקצב הזה עד שאתגבר כבר יהיה מקומט ולא מעניין. בקיצור , הייתי הרבה יותר נחמדה לפני שהיכרתי אותו. חבל שלא נכנסתי לאתר הזה ביום שנכנסתי לאתרים. אינני אוהבת את מי שנהייתי, אינני מאמינה שהחיוך שלי יהיה אי פעם שלם.
 
תגידו....אתם לא נחים בשישי בצהריים?

וואו אני ישנתי כמו תינוקת........איזה כיף!!! ולשאלה עצמה... אני מאד מאמינה בתקופת צינון, לא מאמינה בלקפוץ מקשר לקשר...זה לא בריא ולא נכון נפשית (טוב, לפחות לגביי). תקופת צינון חשובה בעיקר כדי לעשות חשבון נפש: מה היה בקשר שעשה לנו טוב, מה היה שעשה לנו פחות טוב...מה אני לוקחת איתי הלאה לקשרים הבאים ומה לא. לי למשל היו המון תובנות חדשות שאני יודעת שאקח איתי לקשר הבא. אני גם לא חושבת שצריך יותר מדי להתאבל ולבכות...הלו...אף אחד לא מת פה... נכון שיש פתאום חלל שצריך למלא, אבל לא חייבים למלא במאהב, אפשר למלא בחברות הטובות, בהשקעה בעבודה, בתחביב חדש.....בקיצור למצוא תחליף אחר שיסיח את דעתנו במידת האפשר. אולי אני נשמעת קצת קרה אבל אני מראש יודעת שקשר שנבנה מחוץ למסגרת סופו להסתיים ולכן לא נותנת לעצמי להגיע לכך שהוא יהווה את מרכז עולמי עד כדי כך שכאשר הוא ייגמר ארגיש ריקנות תהומית....המשפחה שלי עדיין נשארת מרכז עולמי. וכך צריך בקשרים כאלה. מקווה שעזרתי קצת ארטיסטית...אם לא לפעם הזו אז לפעם הבאה...
 
איזה נחים...יש אנשים שהמחשב זו

העבודה שלהם. וגם לי יש נטיה קלה להתמכרויות....רואה ג'ונסי, לא מושלמת סורי:) מעבר לזה מסכימה עם מה שאמרת. חוצמזה שגם ככה אני טיפוס של מערכות יחסים ארררררווווווכוווותתתתת.....ואולי קשה לי להזדהות עם חלק מהאנשים פה כי מעולם לא נעזבתי, וגם כשעזבתי זה תמיד היה "בחברות" אבל זה לא אומר שלא חוויתי כאב.אני חושבת שחוויתי מספיק בשביל כל הפורומים בתפוז גם יחד.
 
../images/Emo45.gifמסכימה איתך חגית..

גם לגביי התגובה. וגם לגביי.. שנת היופי של הצהרים..
שבת שלום sky
 
לא יודעת מראש כלום

למעשה הלכתי על כל הקופה. סמכתי על בעלי שיחזיק את מוטות הבית מצד אחד ועל אהובי שיחזיק את מוטות האוהל מצד שני. שניהם החזיקו חזק בשבילי בזמן שהסופה השתוללה בי. ועד היום. שניהם ממשיכים להחזיק. היה כיף. נגמר. לא יהיה עוד. לא יהיה עוד זה המשפט הכי קשה .
 

פ ר ח בר1

New member
תקופות הצינון שלי..

דווקא בתקופות הללו יותר התחברתי לעצמי, יזמתי דברים אחרים בכיוונים אחרים, יותר השקעתי בעבודה בבעל ובילדים, דווקא בתקופות של "בלי" הייתי יותר נינוחה ויותר רגועה, פחות תזזנית, פחות לחוצה, מסתכלת על חיי בצורה יותר שלמה , מפוכחת וברורה. תקופות הללו דווקא עשו לי טוב ולא גרמו לי להתאבל אולי מכיון שלא היו לי ממש אהבות נכזבות ו/או שהקשרים שהיו לי לא היו מושתתים על אמוציות קיצוניות. התקופה היחידה שהתאבלתי עליה והיתה קשה מנשוא היתה תקופה שבה "הוא" עזב את כל ונסע לגור בחו"ל, זוכרת מס' חודשים מאד קשים שלא ממש בא לי להיזכר בהם כרגע, אך זו היתה התקופה הכי קשה בחיי. עכשיו בלעדיו ומכשעבר ככ הרבה זמן ואני עדיין בלי קשר משמעותי די מרגישה טוב ומאושרת..ולפעמים מתגעגעת לריגוש, להסתרות, לפגישות חטופות והרבה נשיקות סוערות...
 
למעלה