שאלת כופרים

אני רק רוצה להוסיף

שההתייחסות הפרטנית שלי לדת היהודית לא היתה למידת אכזריותה, גזענותה או כוחניותה אלא בתגובה לאמירה של שרון שהיא אנושית מהאחרות - אמרתי שהיא בדיוק כמו האחרות, אותה גברת בשינוי אדרת.
 

kby

New member
../images/Emo25.gif כדי לאמר לך שלדעתי

את לא מתאימה לשום כלום! את יחידה ומיוחדת וכל כך נפלאה שאני גאה לחשוב לעצמי כל פעם שאני יכולה לקרוא לך חברתי!
 

Almost me

New member
או שיוקנעם היא...

מועצה דתית או שהאינטרפטציה שלי לדברים שונה. כשמדברים על מנהגים ואומרים לתלמידים שבפסח אוכלים מצות ואסור לאכול חמץ, ילד בן חמש שש מבין בדיוק את מה שאמרו לו שאסור לאכול חמץ.. נכון ילדים גדולים יותר יודע לקחת את מה שסיפרו לו בביה"ס ולשייך אותו (או לא) למציאות שלו. אצלי הילדים קטנים ועדיין מושפעים
 

מאיו

New member
נורא מוזר.. וגם שאלה

בבתי הספר והגנים הממלכתיים תמיד אמרתי: יש הנוהגים... אצלנו תהיה בעיה קצת אחרת- בבית לא אוכלים חמץ (מטעמי מסורת והייחוד של החג, אנחנו לא דתיים) , ואילו אצל סבתא כן. מה דעתכן, לאסור עליו לאכול שם חמץ או לתת לו להתנהג ע"פ כללי המקום?
 
תלוי מה חשוב לך../images/Emo39.gif

נראה לי לגיטימי להגיד לו שאנחנו לא אוכלים חמץ. נראה לי גם לגיטימי לבקש מסבתא לא להגיש חמץ כשאתם שם.
 

מאיו

New member
נראה לי.. שאת לא מכירה את סבתא ../images/Emo8.gif

רוב הסיכויים שיעשו על האש בצירוף מסורתי של פיתות
נראה לי שאגיד לאור שאנחנו לא אוכלים (על אפם וחמתם של בני המשפחה)
 
אצלנו יש השומרים ובכ"ז מגישים חמץ

כשהאירוע לא אצלם בבית. הילדים של המשפחה השומרת והמבוגרים אוכלים מצות, האחרים אוכלים פיתות, כולם בכלים חד פעמיים. ככה גם בנושא בשר וחלב (לא מערבבים במאכל מסוים אבל בהחלט שותים קפה אחרי האוכל) וגם בנושא הצום ביום כיפור, אבל אז לא באים אליהם הביתה ואוכלים שם והם לא נוהגים לבוא לבתים של המשפחה השכנה. יש עוד הרבה חוקים אחרים ששונים בין בני המשפחה שלנו, וזה רק חלק מהם.
 
זה לא קשור לדתיות בכלל, זו התחשבות

בתי למשל אלרגית לתותים. אז הורי מקפידים לא להגיש תותים כשאנחנו באים. אחרת היא מאד רוצה ולא מקבלת.
 
"חמץ" זה לא תותים

הסוגיה היא לא אלרגיה או תגובה רפואית. נראה לי חצוף להגיע למקום ש"כשרות" נוגדת את אמונתם ולדרוש התחשבות, שהיא עניין מאוד לא מתחשב במארחים. לא אוכלים חמץ? אל תגיעו. הנטייה לאכול מהעוגה (להנות מהמפגש המשפחתי) ולהשאיר אותה שלמה (לדרוש התחשבות ע"ח העדפותיהם שלהם), כשבו בזמן מעמידים את ילדיכן שלכן במצב מתסכל של לא יכולים לאכול כמו כולם, היא די אגואיסטית-אגוצנטרית-סוציומטית בעיני. המילים "חמץ" ו"כשרות" לא נמצאות במרכאות בכדי - יש במילים הללו משמעות סמויה (או לא) פטרונית למדי שמסווגת טוב ורע באופן כזה, שנראה על פניו שההתחשבות צריכה לפנות לכיוון ה"כשר" ושאינו "חמץ". זה לא ככה. היא צ"ל הדדית. אם ההורים מיוזמתם נמנעים מהגשת פיתות - נפלא. אם לא, אז סביר שזו גזירה שלא הגון ולא הוגן לדרוש מהם.
 
מילים גדולות לסיטואציה פשוטה

זהו מפגש משפחתי. סבא ובסתא מארחים. הם יכולים לגלות רצון טוב ולוותר על החמץ. הם יכולים שלא ואז ההורים ישקלו דעתם. זה אינטרס של סבא סבתא להפגש לא פחות משל ההורים. ההתחשבות צריכה להיות מהצד של מי שיכול כן ולא, ולא מהצד של מי שלא "יכול" לאכול. כמו עם התותים. אצלנו למשל, אצל הורי לא כשר. הם לא מזמינים, אנחנו לא באים. נפגש שוב אחרי החג. ללא כל רגשות רעים, פטרונות או מרכאות. מסתדרים.
 

כרמית מ.

New member
אבל זה משפחה. מותר להתחשב.

גם אני מאוכלי הכל (גם כשר, אם זה מה שיש...), אבל אחותי ומשפחתה לא אוכלים חמץ - ולכן, כשמתכננים מפגש בפסח, מתחשבים בהם, ודואגים שהאוכל לא יכיל חמץ (או יאכל לאחר צאת החג, כפי שמתכננים ליום שני הקרוב). פעם אחת פספסתי (לא הייתי מודעת לכך שהם שומרים, זה לא טריוויאלי, הכנתי עוגת יומולדת לילדיי עם חמץ) והרגשתי רע מאד. זה לא עניין של אידאולוגיה, אלא של התחשבות. האמת היא שבנושא חמץ, אני מתחשבת לא רק במשפחה, ולא אוכל חמץ בציבור, אלא אם כל מי שבסביבה (באופן ידוע מראש) הוא מה"כופרים", אבל גם מעבר לכך - אני חושבת שבמשפחה אפשר לעשות גם דברים שהם לא ברורים מאליהם לנו, פשוט בשביל להתחשב, במיוחד כשיש ילדים (מבוגרים - שיתאפקו אם הם באים למקום שידוע שיש בו חמץ, אבל מילדים זו דרישה מוגזמת). אבל נכון שזה בעייתי כשההורים לא נמנעים מיזמתם מהגשת פיתות. לא חושבת שניתן לכפות עליהם. ניתן לבקש, ניתן להסביר (לא לאיים!) שלא תוכלו להגיע במצב כזה (אם אכן זה עומד כך). ניתן להגביל את עצמכם בלי לכפות על הסביבה - אבל אני לא בטוחה שזה סביר לדרוש את זה מילדים (תלוי גם בגיל). אפשר להסביר להם מראש, ולתת בידיהם את הבחירה / להעלים עין - אבל זה תלוי גם כמה חשוב לכם. אפשר להמנע מכל האירוע.
 

vered4

New member
הבעיה לדעתי יותר רחבה

נשמע שיש צרות אופקים במערכת החינוך שלכם. אם את שולחת את ילדייך לבית ספר/גן ממלכתי, שמתאים להשקפות שלך, ולא לבית ספר/גן דתי- לא צריכה להיות להם שום בעיה. ואם מורה/גננת מדברת בצורה שאת מתארת- אני במקומך הייתי מעמידה אותה במקומה (על טיל יש להניח...). הרי ברור (לי) שהבעיה הופכת להיות של הילדים ואם זו מערכת החינוך, כנראה שתהיה לך בעיה גם בהמשך.
 
אצלינו זה לא ממש קורה

מספרים על המנהגים אבל לא אומרים להם "אסור" (וטוב שכך - היו מסתבכים איתי קשות לו אמרו משהו כזה
)
 

vered4

New member
אפשרות אחת היא להגיד לילדים

(ואני מכוונת בדברי לכל מי שלא דתי כמובן) שבכל מה שנוגע למסורת- סיפורי התנך, חגים וכו'- צריך להתייחס לזה כמו אל סיפור אגדה. זה סיפור המסורת שלנו, סיפור יפה אבל רק סיפור- ומי שלא מקיים אורח חיים דתי, לא מתייחס לכל מה שנאמר כאילו זו אמת חקוקה בסלע. ולמשל סדר פסח הוא כמו המחזה של סיפור הפסח. יש הבדל בין לחיות על פי המסורת, לבין להתייחס לסיפורי מסורת העם שלנו, ומסורת החגים כאל סיפורי מיתולוגיה. בהמשלה למיתולוגיה היוונית- אף אחד לא מצפה לראות את אפולו מסיע את השמש. או בהמשלה לסיפורי ילדים- גם בעמי ותמי הילדים מגיעים לבית עשוי מממתקים- אבל הילדים מבינים שזה לא באמת, זה רק סיפור. אפשרות אחרת היא לדבר עם המחנכת, להסביר לה מה הילדים מבינים מהדברים שלה ולמצוא פתרון יחד. אפשר גם -גם וגם
 
מעניין...

פעם כשבני שאל אותי אם ספורי התורה קרו באמת, לא ממש ידעתי מה לענות. אמרתי לו שאני מאמינה שחלקם לפחות כן. ושאי אפשר לדעת. האם הרב קוק היה? ובן גוריון? אתה הרי לא ראית אותם אף פעם. אולי סתם מספרים לנו סיפורים? זה לא נראה לי נכון להתייחס להכל כאל אגדות. זה בדיוק הראי של להתייחס להכל כאל אמת הסטורית מוחלטת. אם לא נאמין שמה שהיה באמת היה, אז אין שום קשר לעבר...טוב, זה מתחיל להיות מסובך מדי לעכשו. אבל בעצם, מה שהכי חשוב, זה לקחת את המהות. לקדש את החרות לעומת העבדות. להעריך את היש לעומת האין. יש כאלה שמעולם לא טעמו לחם ארז...
 

vered4

New member
תלוי איך מתייחסים למילה אגדה

אני מאמינה שלא היה באמת בן אדם שקראו לו אברהם- אני חושבת ש"הלבישו" על הדמות אברהם, כל מיני סיפורים של כל מיני אנשים באותה תקופה ויצרו את הדמות. כנ"ל לגבי שאר סיפורי המיתולוגיה שלנו. אז חלק היה בהקשרים שונים, חלק הומצא כדי שיהיה סיפור יותר מפואר/יפה/מרשים/מפחיד/עם מסר- לפי הענין. אז אולי זו לא אגדה- אלא סיפורי עם, אבל אני לא יודעת אם ילד יבין את ההבדל.
 
"מי כתב את התנך"

זה ספר מומלץ ונהדר שמצרף חשיבה וניתוח מחקריים לגישתך (שהיא גם גישתי)
. ממליצה, לחג בפרט ולהורים שצריכים להסביר הסברים בכלל.
 

ציפי ג

New member
חג שמח לכולן

אני בחרתי בית ספר שאין בו סתירה. לא יכולה לענות על שאלות קשות כאלו.
 
למעלה