שאלת התמודדות
שלום לכולם,
בזמן האחרון הרבה יותר קשה לי להיות צליאקית מבעבר, יותר מתבאסת שצריכה לאכול את האוכל מהבית ולא את האוכל שכולם (למשל בהרמת כוסית בעבודה היה לי ממש קשה שכולם אוכלים סושי ופיצה שנראו והריחו מצוין ואני אוכלת אוכל מהבית שחיממתי במיקרו, ברמה שהגעתי לדמעות (כמובן לבד בשירותים)). אני צליאקית יותר מ13 שנה ובאמת היה לא פיקניק אבל לא נורא, גם בצבא היה ממש סבבה, גם במשך התואר.
אני ובן זוגי ניסינו לחשוב למה זה פתאום "חזר", שהכל יותר קשה ורגיש, והעלינו השערה שעכשיו כשיצאתי מהבית ואני כשנתיים מתמודדת עם הכל לבד לבד (אמא לא מביאה לי הפתעה כשאני חוזרת הביתה מתוסכלת אלא אני צריכה לעמוד לגלגל לבד סושי כשאני חוזרת מאוחר הביתה ואז זה בעצם לא קורה) אז יותר קשה (אך כמובן שאיני מעוניינת בכך שהוריי ימשיכו לספק לי תחליפים כפי שהיה בבית הספר היסודי). עוד השערה היא שבגלל שהמודעות עלתה (מסעדות וכדומה), גם הציפייה שלי מהסביבה עלתה ואז האכזבה יותר קשה.
ההורים כמובן מאוד תומכים וכשאני מגיעה הביתה פעם בשבוע שבועיים מחכים לי מטעמים וגם בחגים ולא חסר לי כלום!
באולמות אירועים סה"כ המצב משתפר ככל שעוברות השנים וגם כמובן במסעדות, המגוון, הרבה סופרים שמחזיקים מוצרים לל"ג.
אבל בכל זאת התחושות הקשות כל פעם שאסור לי, כל הערה בעניין מגיעה לי ישר ללב ושורטת אותו, אני ממש רוצה לחזור למצב שבו הייתי ממש בסדר עם המחלה והמוגבלות. אשמח לתובנות ורעיונות
ליטל
שלום לכולם,
בזמן האחרון הרבה יותר קשה לי להיות צליאקית מבעבר, יותר מתבאסת שצריכה לאכול את האוכל מהבית ולא את האוכל שכולם (למשל בהרמת כוסית בעבודה היה לי ממש קשה שכולם אוכלים סושי ופיצה שנראו והריחו מצוין ואני אוכלת אוכל מהבית שחיממתי במיקרו, ברמה שהגעתי לדמעות (כמובן לבד בשירותים)). אני צליאקית יותר מ13 שנה ובאמת היה לא פיקניק אבל לא נורא, גם בצבא היה ממש סבבה, גם במשך התואר.
אני ובן זוגי ניסינו לחשוב למה זה פתאום "חזר", שהכל יותר קשה ורגיש, והעלינו השערה שעכשיו כשיצאתי מהבית ואני כשנתיים מתמודדת עם הכל לבד לבד (אמא לא מביאה לי הפתעה כשאני חוזרת הביתה מתוסכלת אלא אני צריכה לעמוד לגלגל לבד סושי כשאני חוזרת מאוחר הביתה ואז זה בעצם לא קורה) אז יותר קשה (אך כמובן שאיני מעוניינת בכך שהוריי ימשיכו לספק לי תחליפים כפי שהיה בבית הספר היסודי). עוד השערה היא שבגלל שהמודעות עלתה (מסעדות וכדומה), גם הציפייה שלי מהסביבה עלתה ואז האכזבה יותר קשה.
ההורים כמובן מאוד תומכים וכשאני מגיעה הביתה פעם בשבוע שבועיים מחכים לי מטעמים וגם בחגים ולא חסר לי כלום!
באולמות אירועים סה"כ המצב משתפר ככל שעוברות השנים וגם כמובן במסעדות, המגוון, הרבה סופרים שמחזיקים מוצרים לל"ג.
אבל בכל זאת התחושות הקשות כל פעם שאסור לי, כל הערה בעניין מגיעה לי ישר ללב ושורטת אותו, אני ממש רוצה לחזור למצב שבו הייתי ממש בסדר עם המחלה והמוגבלות. אשמח לתובנות ורעיונות
ליטל
) וזה עבר.
