את באמת רוצה תשובה?
בגלל שיהודה שומרון ולפני הכל- עזה הינם שטחים שמוכרים ככבושים. מאחר שבין הים התיכון לגדה המערבית חיים 2 עמים שלא נמצאים ביחסי שכנות טובה, המצב של הכיבוש הינו בלתי אפשרי. הפלסטינים זכאיים לדמינה באזורים האלה- בדיוק כפי שאנחנו זכאיים לה. ומאחר והתנ"ך אינו ספר הגבולות הרשמי בועלם- אנחנו אמורים להתחלק בשטח הזה. בעזה הכבושה (לשעבר) חיים בין מיליון למיליון ומאתיים פלסטינים, ובתוכם יושב גרעין של ישובים, המהווה שליש מרצועת עזה בגודלו, ובו חיים כשמונת אלפים יהודים. רבים האנשים שהמצב הזה נירהא להם ריאלי, אומנם הם כאין וכאפס אל מול מספרם של האנשים והמדינות שהמצב הנ"ל ניראה להם אבסורדי ומגוחך. מלבד האמונה באדמות הללו- אין לנו שום סיבה לשבת שם! עצם העובדה שאנחנו עם כובש נותנת לגיטימצייה למלחמה הממושכת הזאת מאחר והפלסטינים רוצים את ששייך להם. (גם בתחומים הלא כבושים, חייהם הם לא בדיוק חיי אדם) ויש להם זכויות אדם בסיסיות ומינימליות לקבל זאת. כל עוד אנחנו נמצאים בשטחים האלה, אנחנו פוגעים בזכויות הללו. אם היינו מוסריים ונאורים- זאת הסיבה שהיינו מחזירים את השטחים הללו, אלב מאחר ואנחנו בני אדם שחיים בתופת, קצת קשה לנו לרחם על האויב שלנו, אז למה זה בכל זאת נכון? המצב שבו אנחנו חיים כיום לא יכול להמשך לנצח. אין שום אפשרות שנחייה חיים נורמאליים אם יימשך הכיבוש ואם יימשך הטרור. ולכן המגמה היא למגר את הטרור ולהגיע להדברות ואולי גם להסכם שלום. אנחנו מבחינתנו, על מנת שזה יקרה, מוכרחים להחזיר את השטחים שכבשנו על מנת שלעם שחי לצידנו יהיה בסיס להקמת מדינה עצמאית ואולי גם דמוקרטית, איתה נוכל להידבר. אין שום אשליה כי הטרור יפסק בו ברגע שנצא מהשטחים, והמצב אכן לא כך. לעומת זאת, כשאנו נהיה נקי כפיים (ויקח לנו עוד הרבה זמן כדי הליות כאלה), תהיה לנו לגיטימצייה מלאה להלחם בטרור שהוא המלחמה של העולם כולו. בינתיים, כשאנחנו עם כובש, שאנחנו שולטים על עם אחר, כשאנחנו מבצעים פשעי מלחמה על בסיס יומיומי, כשגודל כאן דור שלא מאמין בשלום ולא מאמין באהבה ואל מאמין בכלום כתוצאה מהמלחמה הנוראה, אין לנו הלגיטימצייה והיכולת המוסרית וגם המעשית (אנחנו עדיין בפיקוח ארה"ב, ואף ראש ממשלה לא יעז לומר אחרת), להחזיר מתקפה הולמת כנגד הטרור. החזרת השטחים הכובשים (כולם, כולם!) היא רק הצעד הראשון במסע הארוך אל השלום. מצב של כיבוש ודיכוי של עם אחר במאה ה-21, אינו רציונלי ואינו לגיטימי, אי לכך- אינו יכול להמשך. כמו כן, ישנם בעיות פחות אסטרטגיות: גוש קטיף הוא נכס יקר למדינה, ואני מדברת במובן הכספי ואל הערכי. אני לא רוצה לומר מספרים מדוייקים, כי איני בקיאה מספיק, אם כי משך 38 שנות התנחלות, הושקעו בגוש כספים רבים, להקמתו לתחזוקו ולסבסודו. אנחנו לא שוויץ, ומצטערת אם ניפצתי לך איזשהי אשליה, ויש אלפי נכים ורעבים שהיו שמחים לקבל פחות ממחצית מהתקציב שהושקע בהתנחלויות. אבל למה להיות קטנוניים, הויכוח הרבה יורת מהותי מבעיות כספיות ובכל זאת, הצרות לא נגמרות שם. שוב, אני לא רוצה להכנס למספרים א- כי אין לי מספר מדויק, וב- כי זה מזעזע, אבל אלפי חיילים קיפחו חייהם בשמירה על שטחים לא שלנו- לא לנו. אני לא רוצה להכיר את האמא שבוכה על הקבר של בנה, אך בתוך תוכה מאמינה שהמטרה (אדמה) היא נעלה. אני גם לא רוצה לכבד את האלוהים שמאמין בזה. שילמנו, יותר נכון הילדים-חיילים הלאה שלימו- ביותר מדי דם על השטחים האלה. אין חיילים מויותרים, אין בנאדם מיותר. אני כותבת לך את זה אחרי שידיד מאד טוב שלי נהרג שם. תמיד הייתי ערה לנושא, אבל אני לא יכוהל להסביר לך את ההרגשה. ילד שהזכרון שלו קפוא, מהבית ספר, עם חבירם, עם חיוך, עם חלומות. וזה פשוט נגמר, ביום אחד. וזהו. הוא לא כןא ולא יהיה יותר. אני לא רוצה להשאים אף אחד, לא את המחבלים ולא את המתניחלים. אני מאשימה את המצב. אני מאשימה את האדמה. היום האדמה מבחינתו היא חלקת הקבר שבה יהיה לעולמים, נער בן 20. וזה רק סיפור אחד- מול אלפים נוספים. אלפי בתים שהאור בהם כבה. בגלל אדמה?! אנחנו לא יכולים להחזיק בשטחים האלה לא מבחינת מוסרית, לא מבחינת לגיטימית, ולא מבחינת הועלם. הם לא שלנו, הם כובשים, והם פוגעים בעיקר בנו. כאב לי על המפונים, על הבכי, על אובדן בעייניהם. אבל אתה עיינים הלאה ראיתי גם אצל אמו השכולה של הרוג המלחמה שלי. את הכאב הזה הצלחתי לראות גם בעיניהם של הפלסטינים. המדינה לא תזנח אותם, המדינה תיתן להם את כל מה שדרוש על מנת שחייהם יהיו טובים יותר. אבל למדינה נמאס למות על אדמה, עדיין לא צפוף פה, עוד יש מקום לכולם בתחומי הקו הירוק. אף ילד לא צריך למות על אדמה.
