שאלת הציטוט העצמי מכה שנית
העסק הזה הופך להיות קטלני. כיצד מפנה אדם למאמר של עצמו כשהוא מגיש כתב יד לפרסום? או מפנה לעצמו בגוף שלישי או כותב "ראה מאמרי ***" ומוסיף בסוגריים לעורכים "מראה מקום יינתן בגרסה הסופית". היתרון בגוף שלישי הוא שניתן להראות בפירוש שלדברים יש ביסוס אלא שאז לא ניתן לקחת עליהם קרדיט. היתרון בגוף ראשון הוא שהכותב מראה שהוא כבר כתב בנושא, יש לו איזו סמכות, אבל הוא לא מסוגל להראות מה פורסם ואיפה.
הלכתי על גוף שלישי הפעם. כשהמאמר נדחה אמרו העורכים (שעבורם המאמר אינו אנונימי) שאני ממחזר חומרים! הבלים, כמובן, פשוט לא קראו את המאמרים שאליהם הפניתי והניחו שחזרה על הערת שוליים היא מחזור. לא משנה. אבן שזרק שוטה לבאר גם אלף חכמים לא יוציאו. מה שחשוב הוא שטענה כזו לא היה ניתן לטעון כנגדי אם הייתי כותב בגוף ראשון "ראה מאמרי ***" - אם כי עקרונית ניתן היה לחפש ולמצוא ואז להאשים. לכן, האם גוף ראשון עדיף פשוט כחיסון כנגד אווילות המערכת?
בכל מקרה, להגשה מחודשת אני שוקל להוסיף תיקון קל להערת השוליים שאומר ש"המאמרים האחרים אינם עוסקים במה שעוסק בו המאמר הזה" אלא שאז נוצרת בעיית הגוף. הרי בגוף ראשון אין טעם לכתוב "ראה מאמרי *** אלא ששם איני עוסק בעניין זה בהרחבה" - מה הטעם, הרי יש ***, אין לעורך למה להשוות. מאידך, בגוף שלישי "ראה מאמרו של אור302 אלא ששם אינו עוסק בעניין זה בהרחבה" - צורה זו גם די מסגירה מי אני וגם אם לא, זו הערה משונה שהופכת את המאמר שלי לאיזה נספח לעבודה של מישהו אחר, שגם אינו ידוע בכלל. כלומר, השוליים כותבים על השוליים, הגמדים מתווכחים מי יותר גבוה. די מביך, למען האמת.
אידיאלית, כמובן, יוכל המגיש לכתוב פרטים על עצמו והעורך יסיר אותם לאחר סינון ראשוני אבל זה לא קורה. לכן השאלה היא איזו גישה עדיפה, בעיקר בהתחשב בעובדה שלא מספיק להיות צודק צריך גם להיות חכם. הרי אין עם מי להתווכח שם.