....
"הבשורה על פטירתו של הרב משה צבי נריה הגיעה אלי במוסקבה הקודרת והמושלגת. שתי דמויות נבדלות של הרב עלו נגד עיני, אחת ידועה ומוכרת היטב, שניה בלתי נודעת אלא למעטים והיא המרתקת והחשובה בעיני. הדמות הראשונה- הרב נריה מספיד את חללי גוש עציון הי"ד בעצרת התייחדות בירושלים. ילד הייתי, ודבריו הנרגשים, החמים והפיוטיים עוררו בי התרגשות רבה. הרב דיבר בהערצה ואהבה ובכאב ובכי על חברי כפר עציון שנפלו בקרבות תש"ח. זמן קצר לאחר מכן התקיימה קייטנה של בני כפר עציון בישיבת בני עקיבא שבכפר הרא"ה. שוב פגשתי ברב מזמר ומתפלל. באישיות קורנת וחמה, וביחס אבהי מיוחד שהעניק לנו. לימים ערכתי מהדורה חדשה של קובץ תפילות הזיכרון לחללי עציון, ושבצתי בו את ההספד שכתב הרב לחללים. עם פרסום החוברת שלחתי עותק לרב, והוא הודה לי בכתב והוסיף הערה באשר לדברי ההספד שלו. כך נסגר מעגל היכרות אחד בינינו. הרב נריה- ראש ישיבה, מנהיג צבור ציוני דתי, איש תורה ואמונה, מחנך דגול הנערץ על תלמידיו, מבכירי הרבנים של הציונות הדתית, ממעצבי דרכה של בני עקיבא, מייסד רשת הישיבות התיכוניות, ממורי הדרך של הנוער הדתי לאומי בשני הדורות האחרונים. הדמות האחרת שונה, מפתיעה. דמות זו נתגלתה בפניי כמעט באקראי. בהיותי מזכ"ל בני עקיבא פורסמה חוברת קונטרס צנועה, תדפיס מתוך הקובץ "זכרון הראי"ה"(ירושלים, תשמ"ו). שם החוברת: "על יחס מרן הגראי"ה קוק זצ"ל לתנועת בני עקיבא" מאת: משה צבי נריה, ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה.עיינתי בה עמוקות ותהיתי על דמותה של בני עקיבא כפי שהיא מצטיירת בה. בין השיטין ניכר היטב כי הרב נריה מבטא את עמדתו שלו ביחס לתנועת הנוער, עמדה שאינה מחמיאה ומעוררת פליאה. הוא סיפר על אחד מאנשי ירושלים, נצר למשפחת אדמו"רים מכובדת, שפנה אל הראי"ה קוק במשאלה שהרב יצווה על בתו לעזוב את בני עקיבא: "כשגמר האב להציג את ענינו ובקשתו, שאל אותו הרב [הראי"ה קוק]: "האם זו בת יחידה לך?" לא, השיב האב. יש לי שתי בנות, וזו הצעירה. ומה עם הבכירה? המשיך הרב ושאל... השיב האב: היא הלכה לנוער העובד. אם כן, גמר הרב, מה אתה רוצה? תשמח שבתך השניה הולכת לבני עקיבא". בהמשך מספר הרב נריה: "בקיץ תרצ"ב, כשחזרתי לישיבה אחרי חופשת הקיץ ומצאתי שעת כושר, וספרתי לו [לראי"ה קוק] שהייתי בשרון וארגנתי סניפים של בני עקיבא בפתח תקוה, בבני ברק, ובכפר סבא ותנועת נוער דתית היתה שם דבר חדש לגמרי- הגיב הרב זצ"ל ואמר: "אין לך דבר קדוש מזה!". הרב ידע יפה מה מתרחש במושבות ומה טיבו של הנוער שאנו מטפלים בו, שנוער זה עומד על הגבול ושזו ממש הצלה מתנועות הנוער הלא דתיות". מהדברים עולה כי הרב נריה ראה בבני עקיבא מענה לתופעת החילון, מקום ראוי לבני הנוער הנוטים לנטוש את דרך היהדות, מקלט לחוזרים בשאלה. ואכן כאשר בקשתיו לשחרר את תלמידי ישיבותינו לפעילות מסוימת בתנועה אמר לי הרב נריה כי לדעתו, בני ישיבות בני עקיבא אינם צריכים ללכת לתנועה, שהרי את חינוכם התורני הם מקבלים בישיבה והתנועה אינה מיועדת להם, אלא למי שאינם מקבלים חינוך תורני. כיון שקשה היה לי להשלים עם מסר זה, המציב את תנועתנו במעמד נחות מלכתחילה, פניתי אליו ובקשתי לקיים עמו שיחה אישית. הרב נריה הזדרז ונענה מייד לפנייתי.... הארוח החם והלבבי של הרב והרבנית, שתאריך ימים, החיוך והאהבה הקורנת, מתק השפתיים המקסים ושובה הלב – כל אלה לא היה בהם להרגיע את הסערה שהתחוללה בקרבי בשומעי את דבריו הכנים והגלויים של הרב. היתה זו שיחת נפש שהשתיקות והמחשבות רבו בה. הרב סיפר כי מעולם לא ראה בבני עקיבא, בתנועת תורה ועבודה את דרך המלך הראויה והנכונה בעולמה של תורה. הוא סבר כי בני עקיבא אינה מקום לבני ישיבות, אלא למי שהפנו עורף לתורה ולאמונה ועדיין יש סכוי שלא יינתקו מהן לגמרי. גדולי ישראל לא היו מקימים תנועה כזו ולא מצטרפים אליה, או מפנים אליה את בניהם ותלמידיהם. שאלתי על ישיבות בני עקיבא, על הישיבות התיכוניות ועל ישיבות ההסדר, פאר היצירה של התנועה. הרב השיב כי זו אינה דרך התורה מלכתחילה. הרב הזכיר כי התנגד בתוקף לשילוב לימודי חול כלליים בתוך הישיבה שייסד בכפר הרא"ה כדבריו הידועים: "עשבים יצמחו על כף ידי, ולימודי חול לא יתקיימו בתוככי הישיבה שלנו". בעת שהוקמה ראה הרב בעיני רוחו את ישיבות מזרח אירופה כמודל ראוי ונכון לישיבה. לימודי החול הכלליים הוחדרו לישיבה, שהיתה בכך ל"ישיבה תיכונית", בניגוד להשקפתו של הרב נריה. עוד הזכיר הרב, כי בדיונים שהתקיימו בהנהלה הארצית של בני עקיבא על הקמת האולפנות לבנות, התנגד בתוקף ללימוד תורה לבנות, שהרי אין זו מסורת ישראל. מפעל חינוכי זה כולו אינו אלא סכר בפני החילון, ומוטב היה שלא היינו זקוקים לו כלל. גישה זו ליותה אותו עד יומו האחרון. שאלתי כיצד, אם כן, הסכים הרב לקבל את פרס ישראל על מפעל חיים זה, אותו הוא רואה כמעשה של בדיעבד גמור, וכיצד לדעתו ניתן לחנך רבבות בני נוער על חזון שכל כולו אינו אלא דבר מה מפוקפק ומסופק, הנשען על בסיס שלילי. האם הסיסמה שטבע הרב "יבורך הטשטוש המאחד" עשויה להוות דגל רוחני מלהיב ומסעיר נפשות צעירות? הרב השיב שהוא אכן רואה עצמו כיהודי של בדיעבד, וכך אף את המפעל החינוכי שיסד ועמד בראשו. חייו שלו אינם כדרך חייהם של גדולי ישראל. הנה לדוגמה סיפר הרב, יום קודם לכן בעת ששב מתפילת המנחה בבית הכנסת בכפר הרא"ה, הבחין באחת מבנות הכפר הולכת לביתה. נערה צנועה וחסודה, שכל הופעתה קורנת צניעות יהודית של בת ישראל, והיא משרתת בשירות לאומי. הרב התפעל מאד שבכפר גדלות ומתחנכות בנות כאלה, וחשקה נפשו להתענג על חיזיון מרשים זה. לפיכך ברך את הצעירה ושאל לשלומה ולמעשיה. "והנה" אמר לי, "האם סובר אתה שהחזון אי"ש היה מרשה לעצמו שיחה כזו עם נערה צעירה?!". עוד סיפר על שכנה שבאה לבית הרב לשאול מעט סוכר מהרבנית. ולשכנה בן, נער חמד, תלמיד מצטיין בישיבה בכפר הרא"ה, והרב מתפעל ממנו וסבור שנועד לגדולות. הרב הרשה לעצמו לפנות לשכנה ולשאול על הבן, אף לברך אותה על שזכתה לבן נפלא כזה, "אשרי יולדתו!", ושוב הוסיף ואמר: "האם ה"חפץ חיים" היה מעז לקיים שיחה כזו עם אישה?! רואה אתה, יהודי של בדיעבד אני, איני נוהג על פי דרכם של גדולי ישראל. הם לא יסדו ישיבות תיכוניות, לא תנועת נוער כמו שלנו. ארוכים הדברים ששמעתי מפי הרב נריה באותה שיחת נפש מרתקת. הרב דיבר ואני הקשבתי קשב רב. לשמוע ולהבין באתי, לא להתוכח ולהתעמת. לקראת סיום העזתי פנים ואמרתי לרב כי אני נדהם ומתפעל ממה שנחשף לפני, נדהם על כפל העולמות שבו הוא חי שנים רבות, על הקרע הפנימי שבודאי משסע את לבו לילה לילה, ומתפעל מהצלחתו המדהימה להנהיג צבור גדול, לחנך דור שלם של בני נוער נלהבים ומסורים לדרך שבה למעשה אינו מאמין. שתיקה ארוכה היתה בחדר. הרב לא הגיב על דברי אלה, לא סתר אותם ולא ניסה לרכך את חריפותם. רק קם מכיסאו, חיבק אותי בחום ובירך אותי שאצליח בתפקידי החדש בבני עקיבא. עוד הוסיף כי הוא חש עצמו כאב לילדי כפר עציון, ואני ביניהם. הדברים שאמרתי נותרו תלויים בחלל, ללא מענה. מבטו של הרב הביע את אשר עם לבו... (מתוך: "עמודים", אדר תשנ"ו).
