מחשבות
הנטיה הראשונה שלי ברגע הראשון כשקראתי על מישהי שמחפשת לפתור "גנטית" בעיות שלה, היתה- מה פתאום.. לא הייתי שוקלת אפילו לרגע להשקיע אנרגיה בלתקן בעיות שאפשר לחיות איתן, לתקן אותן (כמו שהדגימה ג'ינג'ר), שלא מונעות לממש חיים שלמים.
 
כלומר אני אישית כן מתחברת למה שמקובל היום, מחלות קשות שגוררות סבל כל החיים, תלות, מוות בגיל צעיר- כן לזהות ביעוץ גנטי מתאים ולדאוג למניעה, ולו בגלל שאני חושבת שזה סבל לא רק למשפחה, להורים, לאחים אלא זה סבל גם לילד עצמו, איש שכלוא מגיל צעיר בגוף שלא מתפקד, לדעתי זו אכזריות לשמה להיות מודע לחוסר היכולת שלך ולהיותך תלוי לעולם באחרים. כולנו שואפים לעצמאות בסופו של דבר. אז אם אדם יכול להגיע לעצמאות עם מעט עזרה פה ושם, מעט התפשרות, זה בסדר בעיני, אבל אם כל החיים הוא ישאר תלוי, זו התעללות. לדעתי.
 
 
אז כאמור הנטיה הטיבעית שלי היתה להגיד שלא, לא גובה, לא ראיה, לא משקל, כל אלו סיבות שאולי יגרמו לילדים לצחוק על הילד שלי, ואולי הוא יהיה פחות מקובל ופחות אטרקטיבי בעיני הרבה גורמים שלפי זה פותחים הרבה דלתות בחיים, אבל אני חושבת שככל שמתבגרים זה מקבל משמעות אחרת בתוך המורכבות הכללית של החיים, או כמו שאמרה לי הרנוארית כשדיברנו על זה ביננו, זה גם תורם לפיתוח האישיות וחיזוק כיוונים מסוימים, וזה לא בהכרח רע. ואני, דיפי, חושבת שאין באמת קורלציה בין אושר לבין מראה חיצוני (אני לא מדברת על תדמיות אלא על עובדות בשטח), ולכן זה לא מהווה שיקול. אבל אני כן מודה, בכנות, שכואב לי הלב לדעת שיש לי שתי חברות, שחוות אחרת לגמרי את העולם, וההבדל הכי בולט בינהן הוא עניין המשקל. לפעמים זה מדהים אותי כמה ההבדל הוא מהותי. לא שהרזה מצאה אהבה, לא שאין שמנות שאין להן אהבת אמת מדהימה (מישהו אמר רנוארית?
) אבל עד למציאת האהבה אצל שתיהן, החוויה היא מאד מאד שונה וממש מתסכל אותי שזה ככה, שתיהן איכותיות ומקסימות ואין הצדקה הגיונית לפער בחוויה שלהן את המציאות.
 
 
אז האם הייתי מוותרת על גן ההשמנה לו הייתי יכולה? אם נניח אני אקח את זה אל עצמי. אני לכשעצמי, עלי, כנראה שלא, כי ההשמנה לא ניהלה אותי מעולם, ואני גם לא מרגישה שזה מה שישנה לילדים הדמיוניים שלי, אם אני ידעתי לחיות יחד עם זה, גם הם ידעו. אבל תכלס, לא יודעת, אם זו היתה אופציה ממש פשוטה, כמו לקחת חומצה פולית לפני ההריון או איזה זריקה קטנה, האם לא הייתי לוקחת? לא יודעת אם בזמן אמת לא הייתי ברגע האחרון אומרת לעצמי שזה הפתרון הקל ויאללה, למה לא ללכת עליו. לא יודעת.
כן יודעת, שלא הייתי עושה טיפולים מיוחדים בשביל זה ובטח לא הייתי מפילה ילד שהייתי יודעת שיש לו פגם גנטי חיצוני קל (אני בהחלט מכירה אישית מקרה כזה בישראל).
 
אני ללא ספק הייתי מפילה, עושה הפסקת הריון, או אפילו דברים קיצוניים יותר, אם החוק היה מתיר, אם היה מדובר בהפרעה קשה שתפריע תמידית לתפקוד, כמו אלו שכתבתי אודותיהם בשאלה אתמול (מחלת נפש שמהווה הפרעה רצינית לתפקוד כמו סכיזופרניה, פיגור קשה, מחלת ניוון שרירים קשה וכד').
אני מכירה בחור צעיר שנולד נכה, בעיות ראיה, בעיות שמיעה, הוא חי במוסד כל החיים, השכל שלו תקין לגמרי אבל הוא כלוא בתוך עצמו עם בעיות תקשורת קשות החוצה ותלות מוחלטת מבחינה גופנית, ובעיניו החיים שלו זו התעללות. לא מאחלת את זה לילד עצמו.