הילד הדתי בחברה החילונית - בעיני
אנחנו כאן מיעוט בארץ. מיעוט גדול, ובכל זאת מיעוט. הרחוב- ברובו חילוני. הספרות - ברובה חילונית. הטלויזיה - ברובה חילונית (בהחלט לא מתאימה את עצמה לקהל צופים דתי באחוזים בהם יש דתים בארץ). הילדים הדתים נחשפים יום יום לעולם חילוני ומכירים אותו היטב. שני מטר מהבית שלי יש מקדונלדס וכבר בגיל 3 הם יודעים שאנחנו לא אוכלים שם כי זה לא כשר. החשיפה האינסופית הזו, לתרבות שאינה התרבות שלי, מחד, אבל שאני לא רוצה לנתק את ילדי ממנה, מאידך, גורמת לי לברור את זירות המפגש. לילדי יש הוראה חד משמעית ברורה - כאשר מגיעים ילדים לא דתיים לגינה אתם חוזרים הביתה. למה? כי הם חטפו כמה וכמה פעמים מכות נמרצות כי "הם דוסים מסריחים". זו זירת מפגש שאני לא מוכנה לקבל, בשל סכנה שילדי נתקלו בה. לעומת זאת ספרים מבחינתי זו זירה שאני שמחה שילדי ישחו בה. זו זירה של דמיון, של העלאת שאלות, של הכרת האחר מבלי להיות חלק מעולמו במובן החוייתי ממש. בית ספר כבית ספר מבחינתי אינו מוסד לימודי, כפי שהבהרתי כאן עשרות פעמים. זה מוסד חינוכי. אני רוצה שילדי יחונכו על ברכי ישראל סבתא, ולא על ידי מורה מקועקע. יש לי עם זה הרבה בעיות שהדמות החינוכית שילדי יחשפו אליה תהיה אנט תיזה לחיי. ומילא צוות ההוראה, אבל גם האווירה בכיתות מעורבות אינה אווירה שילדי רגילים אליה. אז נכון הם יוכלו לדבר עם חבריהם לספסל הלימודים על ניוטון. אבל האם הם יוכלו לדבר איתם על מה אמר אביי בסוגיה מענינת? על הלכות תשעה באב שנופל בראש חודש? לא. ואם כך שטף החלפת המידע יהיה חד צדדי. ילדי מקבלים כל הזמן מידע חילוני במהותו, ואין להם עם מי לחלוק מידע דתי. זו בעיה קשה מאוד. ולכן ברור לי שלו עמדתי בפני השאלה האם לשלוח למשך כך וכך שנים ילד ללמוד יום בשבוע קבוע במקום חילוני, הייתי דוחה זאת על הסף.
