הסברת יפה. אני חושבת שכל השאלה
מחדדת עד כמה באותה תקופה סוערת ההגשמה האישית התחברה ל"הגשמה" הכללית, מין תקופה שכזאת... אולי רק נדמה לי שהיום זה קצת פחות ככה? האינדיבידואל יותר מודע לכל מה שהוא צריך לוותר עליו כדי לעזור להגשמה הכללית, ועקרונית אולי מעדיף קודם כל לטפל בעצמו והשניים לא מתחברים בהכרח... זה באמת מין פונקציה של האידיאולוגיה הזאת שאתה מדבר עליה.
זה גם היה עניין די קיומי - הספר מתאר יפה איך הפרעות שם בעיראק דחפו מאוד חזק את השינוי בתפיסה. רוב היהודים שם חיו בכלל חיי מסורת עד אז, והתנועה הציונית עשתה שינוי כביר בתפיסה שלהם - הוא מתאר איך זה קרה אפילו עוד יותר לנשים, שפעם ראשונה שמעו מפעילי התנועה שיש משהו משפיל במנהג שהיה שאי אפשר לחתן בחורה בלי מוהר, נדוניה כספית. כאילו צריך לשלם למישהו כדי שיעזור למשפחה "להיפטר ממנה" (ככה הוא מתאר את זה - הכותב הוא איש שגדל שם במשפחה מסורתית ענייה והפך בעצמו למדריך במחתרת הציונית, בהגנה וב"שורה" ואז עלה לארץ לקיבוץ).