ובכן כך
> משנה יומא, פרק א' משנה א' (ע"פ כ"י קאופמן): ר' יהודה או' אף אשה אחרת מתקינים לו שמא תמות אשתו, שנ' בעדו ובעד ביתו - היא אשתו. אמרו לו חכמ' אין לדבר סוף. > תוספתא סוטה פרק ז' הלכה י"ג: וכן שלמה אמר בחכמתו 'הכן בחוץ מלאכתך' וגו': 'הכן בחוץ מלאכתך' זה בית, 'ועתדה בשדה' זה שדה, 'אחר ובנית ביתך' זו אשה. > תלמוד ירושלמי יומא, פרק א' הלכה א' // דף ה' ע"ב: מניין כשם שמתקינין לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול, כך מקדשין לו אשה אחרת על תנאי שמא יארע דבר באשתו? שנאמר 'וכפר בעדו ובעד ביתו', ביתו זו אשתו, דברי ר' יהודה. אמר לו ר' יוסה: אם כן אין לדבר סוף. מהו אין לדבר סוף? שמא תמות אשה זו ותמות אשה אחרת. שים לב (שימי לב?) שאין כאן השוואה עקרונית בין האשה לבית, אלא דרשות פסוקים: המילה 'בית' בכל פסוק נדרשת על האשה (הנשואה). אינני בטוח שיש ללמוד מכאן שהאשה "מסמלת בית." אלא משום שהיא נמצאת בו רוב היום ואחראית לאחזקתו, לעומת הגבר שעובד בשדה או בעיר ואחראי לפרנסה, אפשר לקשר אליה את הבית. אינני יודע מתי ואיך הפך הביטוי 'ביתו זו אשתו' למעין סיסמא עקרונית המזהה לחלוטין את הבית והאשה. הפסוקים שיוסי הביא מלמדים על גורלו הטוב של האיש שנשא אשה טובה, והפסוק מתהלים אף מלמד על מקומה הנאות: בירכתי הבית. לעומת הבנים הנצבים סביב השולחן.
