*נסקלת למוות*
אני יודעת שכולכם יודעים מה אני חושבת, אבל אני לא טובה בקטע של לשלוט ביצרים ואני לא עומדת בזה
ממש ממש ממש לא. לרולינג יש ספר עם עלילה סכמתית, כתיבה ומדרדרת, דמויות קרטוניות, מוטיבים ממוחזרים לעוסים ונדושים, הפתעות צפויות מראש ועוד הרבה דברים לא מחמיאים שאני יכולה להגיד על הספר. הספר הראשון היה נפלא. הוא היה משהו פשוט, תמים, מלא בקסם של הגילויים החדשים שעוברים על ילד קטן בן אחת עשרה. משם, הספרים התחילו להדרדר כל כך, ולדעתי הספר החמישי כבר אינו ראוי לקריאה כחלק מהסדרה עם העבר המפואר. אולי כפאנפיק, או משהו כזה. הספר השישי? אני מעדיפה להתעלם מקיומו. מאידך, הוא היה מאוד מצחיק. העלילה, בתקצור, היא כך: הארי מסכן אצל הדרסלים. משהו מדהים קורה, והוא יוצא משם. הוא בא להוגוורטס. דברים מוזרים קורים. הארי מגלה דברים חדשים ומשמעותיים על עברו ועל הדברים המוזרים. הארי פוגש את וולדמורט/פוגש תוצאה של וולדמורט הארי כמעט מת ארוע טראגי קורה [או שהוא קורה קצת לפני הפגישה עם וולדמורט] הארי מנצח ומציל את העולם. תראו לי ספר אחד שחורג מהסכמה הזאת, ואוריד בפניכם את הכובע. מעבר לזאת, אחבוש כובע חדש לגמרי ואוריד אותו למענכם. אני לא יכולה להיות יותר לארג'ית מזה. בהתחלה, כל זה אכן היה בגדר הפתעה. אחרי הספר השלישי בערך הבנתי את הקטע, לא יודעת מה איתכם. אחר כך, יש את עניין הדמויות. לטעמי, זה נראה כאילו בסביבות השנה החמישית בערך רולינג תפסה את ראשה באימה ואמרה "לעזאזל! שכחתי לבגֵּר אותם!", וכך כל הדמויות בספר עברו תהליך ביגור אינסטנט. הארי התחיל לעשות משהו בנוגע לצ'ו [שהפסיקה להסתובב עם סדריק ולהחזיק ידיים כאילו מזה היא יכולה להכנס להריון, והתנשקה עם הארי], ג'יני יצאה עם מישהו - לא זוכרת מי - רון והרמיוני הפכו לשקופים מתמיד, דין התחיל לצאת עם ג'יני ועוד כל מיני כאלה. הדמויות היו נפלאות בהתחלה. ילדים בני חמש עשרה שפוגשים בפעם הראשונה כל כך הרבה דברים חדשים [גם בני הקוסמים, שבאים בפעם הראשונה לבית הספר]. אבל שם זה נתקע. הם לא התפתחו לשום מקום, אין להם שום מניעים משכנעים ואנושיים מאחורי המעשים שלהם, הדמויות או מוקצנות לעבר תכונה אחת דומיננטית, או דמויות רקע שוליות. שלפעמים גם הן מוקצנות בתכונה אחת דומיננטית. הפכתי את הספרים עד שהדפים כבר התלחלחו מרוב שנגעתי בהם, ולא מצאתי דמות מאוזנת ואנושית אחת לרפואה, שהתבגרה כראוי וניתן להאמין בה. להוציא את דמבלדור, כמובן, שעשה את הבלתי יאמן והפך מן הזקן החכם, הגאון, יודע הכל, הרגוע והשלו - לפאקצה ממוצעת. כלומר, כמה פעמים אפשר להחמיא לעצמך בחצי עמוד?! ה"הפתעה", כביכול, של הספר, היא הפתעה בסגנון אושן 11. בניגוד לסופרים אחרים, כמו אגאטה קריסטי, הנותנת את כל הפרטים הנחוצים לפתרון הבעיה ומאפשרת לקרוא החכם להבין לבד מה קרה - אם הוא יצליח לחבר את הכל יחד - הארי פוטר ואושן הולכים בכיוון אחר לגמרי. קרה כך וכך, עשינו זה וזה, ראיתם את אלו ואלו,
בום! שכחנו לספר לכם שבעצם אנחנו התחפשנו לעובדי הקזינו ולקחנו את הכסף. בעיני, זאת הפתעה מטופשת. אם לא הייתה לנו כל דרך לגלות לבד את העניין, איזה טעם יש לזה? לא ניתנו שום רמזים שיכלו לעזור לנו, אפילו בדרך הפשוטה ביותר. לא היינו מודעים לקיומו של הבסילסק עד הרגע האחרון. לא ידענו ש"אהבה" לא תתן לוולדמורט להרוג אותו בכל מקרה. לא ידענו שיש דבר כזה הורקרוקסים, או מה שזה לא יהיה, עד שלב מאוד מאוחר. [וזאת מבלי להזכיר בכלל את המעשים התמוהים של דמבי. הם לא יכלו לגעת בנוזל, כי אולי הוא רעיל. אז הם שתו אותו. כל כך הכבוד. למה לא לשפוך אותו על האדמה וזהו? ולמה מלכתחילה לא לירות בוולדמורט בראש ולהרוג אותו, או לתקוע לו חרב בלב?]. הספר הראשון נפלא. הספר השישי לא ראוי למאכל אדם. ובטח שלא לפרס נובל, שמקבל רק מי שבאמת עשה היסטוריה. עם כל הכבוד, בעוד שישים שנה הארי פוטר יהיה ספר נשכח ונידח. במקרה הטוב יהיה כמו שר הטבעות - משהו ישן שהרבה קראו, בעיקר גיקים, אבל העולם בהחלט היה מסתדר בלעדיו. שלא כמו בעל זבוב, לדוגמא, שמשמש דוגמא להרבה תאוריות ועובדות פסיכולוגיות, סוציולוגיות ועוד הרבה דברים שנגמרים ב"לוגיה", ונעשה בו שימוש גם היום. רולינג בסך הכל סיפקה משהו שיעסיק את הנוער וישעשע אותו. לא יודעת עוד מה להגיד, ובמקלדת הזאת יש ק' דפוקה. אם יש שם מילה בלתי מובנת, תתקעו ק' איפשהו. צריך ממש ללחוץ עליה בכל הכוח כדי שתועיל בטובה להופיע. אתם מוזמנים לסקול אותי כאוות נפשכם