מצטער אבל
לשיר אין מסר - לפחות לא לשיר לבדו. Comfortably Numb הוא אכן שיר נפלא, אבל הוא לא מתאים לעבודה כזאת. את מבינה - השיר לא בא לבד - הוא חלק מיצירה שלמה בשם 'החומה'. הוא רק אחד מ26 קטעים, שכולם באים להעביר מסר אחד גדול - שהוא המסר של כל היצירה. אבל לשיר לבדו אין שום מסר - הוא מספר רק חלק מסיפור. השיר הוא למעשה המשך ישיר של קודמיו - וסוף השיר הוא לא סוף הסיפור, כי הסיפור ממשיך גם בשירים הבאים ונגמר רק בשיר הסיום, Outside The Wall. ניתן לנתח אותו בדרכים רבות, אם כי המשורר - רוג'ר ווטרס - כתב אותו כחלק מיצירה ולא כשיר בפני עצמו. ובכל זאת - על מה הוא מדבר? -תקציר הפרקים הקודמים (או - השירים הקודמים)- פינק הוא כוכב רוק, שהעולם מתאכזר אליו. הדיסק הראשון של היצירה מתאר את התבגרותו, ואת ילדותו הלא ממש נחמדה - אביו מת במלחמה, בבית הספר המורים מתעללים בו (מה שגורם לו לשיר את אחד השירים היותר מוכרים שבדיסק - 'עוד לבנה בחומה, חלק שני' - שכולל את השורות המוכרות 'We don't need no education' ו'Teacher, Leave them kids alone'). הוא גודל ומתחתן, אם כי אישתו בוגדת בו, והוא נהיה בהדרגה יותר ויותר מטורף. במקביל הוא מתחיל קריירה ככוכב רוק. במהלך היצירה הוא בונה סביבו חומה - עוד לבנה ועוד לבנה. החומה אינה פיזית - הוא פשוט מנתק את עצמו מהעולם. בשיר האחרון שבדיסק הראשון הוא מסיים את בניית החומה, ונפרד מהעולם בשיר 'להתראות עולם אכזר'. הוא מסתגר בחדר, בבית מלון בודד. איזשהו חלק ממנו עוד רוצה חברה - והוא קורא לעזרה, בשיר יפהיפה בשם 'Hey You', שממש מרגיש כמה הוא משתגע - מתחיל בשיר שקט ועצוב, שבו פינק בעצם מדבר מהחלון אל הרחוב - 'היי אתה, שם למטה, אתה שומע אותי?' - אבל לא מקבל תשובה, מכיוון שמן הסתם אף אחד לא שומע אותו שהוא נמצא בחדרו הגבוה בבית המלון... בהדרגה הוא מתרגז, ובבית האחרון הוא ממש צועק 'אתה יכול לעזור לי? היי אתה, אל תגיד לי שאין עוד תקווה! ביחד נעמוד, לחוד ניפול...' וזה לא עובד. הוא שוקע בדיכאון, ובשיר הבא הוא כבר לא אומר את כל התיאורים שליוו את 'היי אתה'. למעשה, השיר הבא מורכב ממשפט אחד בלבד, שחוזר בשיר בקול יותר ויותר דיכאוני - 'האם יש שם מישהו?'. הוא רואה טלוויזיה, ומשתעמם, ומעביר עוד כמה שירים ככה... ואז הוא מתעלף. וכאן נכנס Comfortably Numb. השיר מתחיל בדפיקות דלת. "היי, זמן ללכת! זמן ללכת!'. מדובר באמרגן שלו - יש לו הופעה באותו יום. הם פורצים את הדלת, ומוצאים אותו מעולף, מזעיקים רופא, והוא שר את הבית הראשון 'שלום, האם יש שם מישהו? תהנהן אם אתה שומע אותי'... בפזמון פינק מתעורר, אבל הוא ממש מטושטש - הוא מרגיש משהו מאוד מוזר. כל הפזמון הוא מנסה לתאר את ההרגשה - אין שום כאב שנסוג, אתה מגיע אלי רק בגלים, השפתיים שלך זזות אבל אני לא מבין מה אתה אומר, אני מרגיש כמו שהרגשתי בצעירותי, שחליתי בשפעת, וכו'. לבסוף הוא מוצא מילים לתאר את ההרגשה - Comfortably Numb, שזה רדום באופן נוח. כאן נכנס הסולו גיטרה המדהים ביותר שאי פעם נכתב, לטעמי. הוא מבטא מין עצבות כזאת... אבל לא משנה. הרופא מוצא תרופה - זריקה קטנה, וזהו. והתרופה עובדת על פינק, הוא מתעורר, ומוכן לצאת להופעה... ובנקודה הזאת השיר נגמר. עכשיו את מבינה למה אי אפשר למצוא בו מסר? כי אין בו מסר. המסר מגיע בשירים האחרונים שבאים אחריו. בגלל שכבר התחלתי את הסיפור, אז אני ימשיך. פינק הולך להופיע, רק שהוא לא ממש... שפוי. בשלב מסויים, הוא פשוט בא והורג אנשים בקהל על רקע גזעי - כושי, הומוסקסואל, יהודי וכו', בשיר שמזכיר קצת את היטלר (שמו הוא 'In The Flesh'). אבל בכל זאת, הקהל מריע לו, ממש כמו שהגרמנים הריעו להיטלר. הוא מבצע עוד שיר, אבל אז הסמים מתחילים לפוג, והאיש הפגיע שבפנים מתגלה... בשיר מדהים בשם 'Waiting For The Worms', מתגלה פינק האמיתי יושב בבונקר, מאחורי החומה... הוא מבין מה הוא כרגע עשה, ורוצה לברוח... אבל הקהל מריע לו... וצועק... והוא לא יודע מה לעשות... ואז הוא בורח, בשיר קצרצר בשם 'Stop'. הוא מגיע הביתה, ומועמד למשפט. האם המשפט אמיתי, או שהוא שופט את עצמו - זה כבר פתוח לביקורת. כך או ככה, כל הדמויות הראשיות מופיעות בו - המורה שלו, אישתו הבוגדנית, אמו הדאגנית... לבסוף השופט - דמיוני או לא, זה החלטה שלך - מגיע להחלטה: להפיל את החומה. וכך פינק מחליט להפיל את החומה, ויוצא אל העולם... המסר של כל היצירה הוא למעשה משהו בסגנון של 'ביחד נעמוד, לבד ניפול'... פינק מנסה להתבודד, אבל זה עושה לו רק רע... כתוצאה מהסמים ומהבידוד, הוא משתגע... ותראו מה קורה לו. אבל בסוף הוא שובר את החומה הדמיונית שמסביבו, וחוזר להיות מאושר. כמו שכבר הבנת, את השיר לא ממש אפשר לנתח לבד. אני מציע - קחי שיר אחר. אולי Shine On You Crazy Diamond או משהו? בהצלחה בעבודה!
בקשר למילים כניראה הבנתי את המילה receding לא ממש נכון אבל הרעיון לא ממש שונה