שאלה

ישות21

New member
שאלה

מה את\ה הייתם עושים לו היה נמאס לכם מהחיים, מגשמיות העולם, מחוסר האהבה וההרפתקאה, ומגבולות. (להתאבד לא בא בחשבון!)
 
הייתי

יוצא להרפתקה חסרת גבולות?
מוצא בתוכי אהבה?
אתה יכול לפרט מה נמאס? מה לא גשמי? ומה מגביל אותך?
רק השם שלך מרמז על תשוקה לרוחניות אולי? וכך יש אכזבה מהעולם היותר מדי פיזי?
 

hilabarak

New member
הייתי בודק מה באמת חסר לי

בדרך כלל מחשבות כאלו מגיעות כשיש חוסר סיפוק באחד מתחומי החים החשובים לאדם שחש אותם (זוגיות, מימוש, עבודה..). לא הייתי הולך לפילוסופיה, אלא פשוט בודק האם אני מתוסכל מהזוגיות (או היעדר הזוגיות) או מהעבודה (או היעדרה) או מהמימוש העצמי שלי.
 

ישות21

New member
תשובות הרחבה..

ליוסי יהלום - איני רוצה לשנות את עצמי, אני אוהב את מי שאני בדיוק כפי שאני ! (ככה צריך להיות , לא?) לבדיחכ קוסמית - א. הרפתקאה חסרת גבולות לא קיימת במציאות הגשמית הפיסית אלא רק במציאות דמיונית חלומית.. אומנם יש הרפתקאות גדולות ..אבל הם עולות גם הרבה כסף וסבל שכרוך בתכנון,ומאמץ. ב. אני מוצא בתוכי אהבה .. אבל רק כשאני חולם בלילה..או כשאני שומע שיר שאני אוהב ומסתכל בשמיים. ג. מה נמאס: גשמיות העולם(הפיסיות שלו- החוקיות והמגבלות שהיא מכילה); העובדה שצריך להיות פעיל (ולא סביל) כדי לשרוד, לשמוח , להיות אהבה טהורה... המגבלות: גוף פיסי ומציאות על כל היבטיה. ל hilabarak - גם היעדר זוגיות! גם היעדר עבודה(דיכאון)! גם היעדר חיי חברה ! ...וגם לא מרגיש צורך באף אחד מתחומים אלו !
 
אחחחח השמיים ../images/Emo13.gif

אתה מציג כאן בעיה עצומה שיש לך עם החיים עצמם, כל אספקט שלהם למי יש בעיה? למי נמאס? מי אתה? הרי זה שמזוהה עם הבעיה הוא גם זה המוגבל, המסוגר, המרגיש רע. בכל זאת, כך מספרים אנשים מיוחדים ותורות נפלאות, אהבה היא חסרת גבולות, התודעה היא אינסופית, החיים הם קסם
 

hilabarak

New member
זה שאינך מרגיש צורך באותם תחומים

של זוגיות, עבודה וחיי חברה, לא אומר שזה לא הגורם לבעיות שלך. זה רק אומר שאתה לא חש צורך. בוא ניקח לדוגמא אישה שמקבלת מכות מיום שנולדה. איך שמגיע לגיל בגרות היא מתחתנת במיקרה או שלא במיקרה עם גבר מכה. האישה נכנסת אחרי שנתיים של נישואים לדיכאון. היא הולכת לפסיכולוג. הפסיכולוג אומר לה "איך לא תהיי מדוכאת ? את נמצאת בסביבה שבה את מקבלת מכות כל הזמן" האישה אומרת "אינני חשה צורך לא לקבל מכות. אני רגילה מיום הוולדי ככה. עד היום זה היה אבא שלי, היום זה בעלי. עובדה שעד היום לא הייתי בדיכאון אף פעם לכן זה לא המכות". אומר לה הפסיכולוג "תראי, זה לא רציני לחפש סיבות אחרות כל עוד את מקבלת מכות. זה שאת לא מרגישה צורך כי את רגילה, זה יכול להיות, אבל אני בוחן מבחן סבירות ולא מבחן רצונות אישיים. ודבר שני אולי עד היום רק הלחץ הנפשי של המכות נבנה ופתאום הוא התפרץ. אם תצאי מהבית ותפסיקי לקבל מכות והדיכאון עדיין יישאר אז ננסה הלאה. קשה לטפל בדיכאון באדם מוכה". ברור שהמקרה שלך פחות קיצוני, אבל לא בהרבה בעיני. אין חיי חברה, אין זוגיות, אין עבודה - מקור מצויין מצויין לצרות. תתחיל לפעול בתחומים הללו ותישאר עם המחשבות אז תראה הלאה. אבחל הסדר ההגיוני מחייב לטפל בבסיס. וזה שאתה רגיל ואינך חש צורך, אז מה ? ואם האישה רגילה לחטוף מכות ואינה חשה צורך בחיים נורמליים, האם זה אומר שהבעיות שלה לא נובעות מהמכות ?
 

ישות21

New member
כן..אבל

הבעייה היא... שמאסתי ממזמן בלפעול..בלהתאמץ .. בלחיות..באתגרים...בלחיות חיים נורמלים ..
 

hilabarak

New member
זה שמאסת בדברים הללו זה גם לא

הכי רלוונטי בעולם. לחיים יש חוקים משלהם. זה כמו שאדם אומר "אני מת מרעב", אומרים לו "לך תאכל" הוא אומר "מאסתי באוכל" אז עונים לו "תישאר רעב עד שתמות". אותו הדבר לגבייך - יש לך רעב מסויים (בוא תהיה כנה ואל תנסה להכחיש - זה ברור מהשאלה הראשונה שהעלית בדיון). אתה שואל "איך פותרים את ה"רעב" בלי לאכול (חברים, עבודה, זוגיות)" אני עונה "אין דרך, אינך יכול להמציא חוקי אנושיות שונים שיחולו עלייך. אתה בן אנוש כמו כולנו, יחסים אנושיים ומימוש זה המזון של כולנו וגם שלך" אתה עונה "אבל מאסתי באוכל הזה" אני עונה "אז תישאר רעב". אני מניח שלא תאמין לי ותבדוק בעצמך, אבל אני אומר לך בביטחון כמעט מלא. אלו לא חוקים של ברק, אלו חוקים אנושיים ואל תישאל אותי למה. אני לא בניתי את היקום. אנשים זקוקים לחברה ותעסוקה, בלי זה הם אינם יכולים להתקיים. העונש הכי קשה ב"אי השדים" (הכלא בו דרייפוס היה כלוא במאה ה18) היה בידוד מוחלט למשך שנתיים. אסירים שניסו לברוח בילו שנתיים בבידוד מוחלט בלי אפילו לדבר עם הסוהרים עד שהשתגעו. בקיצור הצורך הבסיסי לחברה ותעסוקה ידוע וברור כבר שנים. כל עוד אתה מגביל עצמך ל"כלא" חברתי ותעסוקתי, אז מה בדיוק אתה מצפה שיצמח ? אושר ורינה ? מאסת בזה ? אז תלמד מחדש ליהנות מזה, כי זה מה שקיים. פעם אחת לטיול של החברה להגנת הטבע ולא תיהנה. פעם שנייה אפילו תסבול. אחרי 30 פעמים תתחיל ליהנות. אין ברירה אחרת. אולי בלי קשר אתה גם צריך כדורים נגד דיכאון (הזכרת תחושה דיכאונית), אבל בשביל זה צריך להתייעץ עם פסיכיאטר לא איתי.
 

ישות21

New member
התשובה שלך באמת..

ריתקה אותי.. אני מסכים במאה אחוז! רק שאלה קטנה: "מאסת בזה ? אז תלמד מחדש ליהנות מזה, כי זה מה שקיים": איך לומדים ליהנות ממשהו שהנפש שונאת,סובלת ולא מזדהה איתו?(עבודה... עושים דברים בסבל .. עד שמלית ברירה זה הופך להנאה??? איך בדיוק מתחילים?(כשכל מה שרוצים זה למות)
 

hilabarak

New member
טוב אני שמח שזה עניין אותך,

אבל ברשותך עוד טיפונת מידע, כי קשה לפעול כשלא מבינים (אפילו לנהוג על רכב קשה אם לא מבינים מה עושה הגז והברקס וההילוכים, בטח שקשה לצאת מדיכאון ללא הבנה מלאה). אז בוא לרגע נגדיר עוד הגדרה "אנושית כוללת" ברשותך (אתה נשמע בחור אינטליגנט ומבין) : אצל כל בני האדם (ואני אומר זאת באחריות) קיימים שני כוחות מתנגשים. הרצון לחופש וחוסר אחריות ומשחק והנאה, מול ההבנה שבסוף יש לזה מחיר כבד (חוסר מנוחה נפשי). זה לא שהנפש שלך שונאת, בעוד אצל האחרים הנפש אוהבת. כל האנשים הנורמליים שונאים לקום ביום ראשון בבוקר לעבוד ורוצים להישאר במיטה או ללכת לים. כל האנשים הנורמליים לפעמים כועסים על חברים שלהם או נפגעים מהם עד שהם רוצים לנתק איתם קשר (רצון לחופש בלי שאנשים יכעיסו אותך או יפגעו בך). כל האנשים הנורמליים מגיעים למצבים בקשר הזוגי שלהם, שהם מסתכלים על בן הזוג ושונאים אותו שנאת מוות. האמת היא שגם הילד שלך מסוגל לגרום לזה. מדוע בכל זאת כל האנשים נמצאים בקשרי חברות ? מדוע הם נמצאים בעבודות ? מדוע הם מגדלים ילדים עם כל הקושי ? וכולי כי זה מוטבע בנו הנושאים הללו, כי כולנו כמוך מבינים ששם החיים. איך עוברים את המחסום, הזה של ה"שינאה" לשלילת חופש ? זה עובר לבד, פשוט. כל עובד נורמלי ביום ראשון בבוקר מדוכא עד הנשמה. אבל הוא מגיע לעבודה ונכנס לפרויקט שלו ומדבר קצת עם חברים, ופתאום הוא שוכח כמה הוא שנא את הקימה בבוקר. ו5 שעות אחרי זה ביום ראשון בצהריים העובד כבר נכנס לזרימה של העבודה. זה עבר לבד, כי העובד טרח לקום. אם היה נשאר במיטה, אז היה הופך למדוכא. אותו הדבר כשהמריבה עם אישתך שוכחת או כשהכעס על הילד שוכח. האהבה חודרת פנימה. ואז האדם מתחיל להבין שבעצם הוא לא ממש רוצה להיות כל יום בבית ולא לעשות מאום. כי אז הוא יהיה מדוכא כמוך והוא מבין שהמאבק הזה בין הנפש החופשית לעולם החומרי, הוא זמני. אחרי כמה שעות הוא עובר. לא צריך להיפרד מהאישה כל פעם שהנפש זועקת חופש (זה עובר אחרי כמה שעות) לא צריך לעזוב את העבודה כל פעם שהנפש זועקת לחופש (זה עובר אחרי כמה שעות) וכולי. האדם מתחיל ליהנות מהעבודה ומהפרוייקטים שלו. האדם נהנה מטיול משותף עם אישתו. הוא נהנה מהחיוך של ילדיו או מטיול איתם. נכון שלעיתים יש רצון עז לשחרור. אבל הרצון הזה הוא אשלייה, אתה ההוכחה לכך. אנשים מבודדים ללא עבודה הם ההוכחה שהרצון הזה לחופש הקיים בכולנו הוא רק אשלייה. אין שם כלום, רק דיכאון. בקיצור לסיכום : איך לומדים ליהנות ממשהו שהנפש שונאת ? פשוט עושים אותו. בדיוק כמו שקמים ביום ראשון לעבודה מדוכאים (הנפש רוצה את המיטה). הנפש מוותרת בסוף על החלום הלא מציאותי שלה. ואז אתה מקבל חיים. כי הנפש היא מקור החיים, היא החופש, האהבה והכל. אבל אי אפשר לחיות אותה, צריך לקבל ממנה את האנרגייה כדי לחיות כאן בעולם הזה. וכאן בעולם הזה האוכל הוא מימוש ועבודה ויחסים אנושיים. אם תשנה את הגישה ותבין שהרצון של הנפש איננו מציאותי, אז אין בעייה לקום בכוח ולעשות דברים בכוח, עד שנהנים מהם. דבר ראשון אבל לפני הכל, אם אכן אתה רוצה למות אך חפץ חיים, לך לפסיכיאטר ותקבל ממנו מרשם לכדורים נגד דיכאון. אני הצלחתי לעזור להרבה אנשים בעזרת שינוי גישתם לחיים. אבל לא צריך להילחם בחיים. יש כדורים שעוזרים לצאת מדיכאון ושינוי גישות חיים גם עוזרות. תעשה את השניים במקביל.
 
נורמליות

לא יודע איך לקבוע מה נורמלי אבל אני מציע למי שקם כל יום ראשון בבוקר מדוכא, או למי שלפעמים שונא עד מוות את אשתו, או למי שמרגיש שחייו חונקים את החופש שלו, או למי שמרגיש שחלומותיו לא מוגשמים ואין תקווה באופק - לנסות ולברר עם עצמו האם הוא חי בשקר ובדיס-הרמוניה ובסבל (בכל, ובכל תחום בנפרד). ולא בכל פעם לחכות עד יעבור זעם ושכחנו מה היה עד לפעם הבאה וחוזר חלילה. או לנסות בכוח לעשות מה ששונאים עוד ועוד עד שנתרגל. לדעתי זאת התפשרות על האמת שלנו ועל האושר שלנו. כל זאת מבלי להמעיט בחשיבות הבנת מקומנו ומימושנו בעולם
 

hilabarak

New member
לפני שניכנס לפילוסופיות בוא נבדוק

רגע את המציאות : 1. כמה זמן אתה נשוי, והאם מעולם בכל שנות נישואיך לא היו לך מריבות עם אישתך שרצית ל"חנוק אותה" ? 2. כמה ילדים יש לך, והאם מעולם הם לא הביאו אותך למצבים שאתה כל כך כועס עליהם שאינך יודע בכלל היכן להתחיל ? 3. האם ביום ראשון של בוקר חורפי כשצריך לקום לעבודה ובדרך עוד לארגן את הילדים לגן ולקחת אותם בגשם (לך תוציא תינוקת מהכיסא עם מטרייה מעליה) וקר מחוץ למיטה וחצי לילה לא ישנת כי התינוקת העירה אותך, אתה קם בשימחה ורינה כאילו הקדוש ברוך הוא בעצמו נתן לך נשיקת בוקר טוב ?
 
נשיקת בוקר טוב ../images/Emo6.gif

פשוט נראה לי שנסחפת במסקנות לגבי כל האנשים בעולם בהמלצה גורפת. ברור שבהתאם לנסיבות, ולאישיות של כל אחד, לפעמים נצא מכלינו, נתעצל, יימאס לנו, וכדומה. וצריך לעשות את מה שצריך לעשות, ולא תמיד נעים, ולא תמיד נוח, ולא הכל נופת צופים. מה שאני אומר הוא, וזה בכלל לא פילוסופי, שאם זה קורה לעיתים קרובות, אז אולי העבודה לא מתאימה בכלל לאדם, אולי מה שבאמת חשוב לאדם נדחק מתחת לשטיח, אולי יש נושאים נסתרים בזוגיות שבאים לביטוי בפיצוץ על פני השטח. אולי. זאת אפשרות. אם בכל מקרה פשוט נעבור לסדר היום, לא נביא למודעות את הבעיות. מאחל לך לקבל מחר נשיקת בוקר טוב מהקב"ה. כי הבטיחו גשם
 

hilabarak

New member
תראה אני מסכים ששהמסקנות שלי

היו קצת נחרצות, אבל לא נזהרתי בדבריי כי הם לא עיקר הדיון. עומד (או עמד מולי, אם נמאס לבחור כבר מהדיון) אדם שטוען לדיכאון, עכב "נפש שרוצה חופש". עיקר דבריי כוונו לנקודה יחידה זו. כולנו רוצים חופש. כשאני חוזר הביתה והתינוקת שלי בת השנה וחצי אומרת לי "אבא, בוא שב" כדי שאני אצייר איתה. ואני אומר לה "עדי, אבא רוצה שנייה לשתות משהו אחרי העבודה עוד רגע". והיא מצחיקה כל כך אומרת לי בחיוך "שב, שב אבא". אז אני צוחק ומתיישב לידה על הכיסא הקטן ומקשרש איתה על הדף. מצד אחד זו סיטואציה מדהימה, כי אין כמו תינוק שרק החל לדבר. זה פשוט מקסים לראות גמד קטן כזה אומר לך "שב, שב אבא" ומנענעת את הראש להסכמה עם עצמה, כאילו היא איזה מורה רוחני שפונה אליי בסבלנות עם נענוע ראש. מצד שני אני גם בן אדם שקם ב6:40 וחזר הביתה ב18:00 ורוצה בדיוק 2 דקות כדי להירגע מהעבודה והנסיעה ואין לי. וברגע שהאדם חושב שנפשו היא ייחודית ברצון לחופש, הוא מטעה עצמו. הוא יגיע למקומות לא בריאים, כי הוא יחשוב שהרצון הזה קיים בו ורק בו ועליו לממשו. ברגע שהאדם מבין שבכל אדם קיים משחק הכוחות, בין החופש לעצמו ובין המימוש שנובע מעשייה (זוגיות, הורות, עבודה...). אז הוא ינסה לחפש את האיזון. מצד אחד לא לתת לילד את כל כולך, מצד שני לא לוותר לחלוטין על הורות וזוגיות כי הם מגבילים. בדרך כמובן הבעתי עמדה קיצונית קצת, על שינאה לבן הזוג או לילד. האמת היא שבהרצאות שאני תמיד נותן את הדוגמא על אותו רגע שאתה כועס כל כך על הילד שאתה מוכן לחנוק אותו, ותמיד אנשים מחייכים בהזדהות. אני לא מכיר אף הורה שאמר "מה השתגעת ? אצלי זה לא ככה " נהפוך הוא, כולם צוחקים ומכירים. אבל באמת שזו לא הפואנטה ומכיוון שלא ערכתי מחקר מסודר, אז מבחינתי חבל על הדיון. על המתח בין החופש למימוש, אני מוכן להתחייב הוא קיים אצל כולם. הוא הבסיס האנושי בעיני (אולי גם של החיות).
 

barak001

New member
שלא נדע

סבל...ואני מסכים שיום א' בבוקר (וגם מוצ"ש שלפני) מגדירים מצויין את המילה הזאת
שיניתי קצת את אורח החיים וכרגע אין לי שביזות יום א', אבל זה בסדר, יש מספיק צרות אחרות, לחצים אחרים, וסיבות מצויינות לרחמים עצמיים. הלוואי והיה אפשר לצמצם את הסבל למס' גורמים פשוטים, ואז היינו נמנעים מהם. הפתרון פשוט חייב להיות רוחבי, או כמו שאושו אומר - לעקור את השורש במקום לגזום עלים או ענפים (כי אז יצוצו חדשים). נשמע טריוויאלי, אבל תחשבו כמה זמן כל אחד מאיתנו מבזבז על ה"עלים"...אנחנו חיים כל כך הרבה שנים כשהמציאות פרושה לפנינו, ועדיין מאמינים בכל ליבנו שאם נשיג אובייקט מסויים נהיה מאושרים, או אם נסיר אובייקט מציק מסויים נהיה שלווים.
 

אנטוליו

New member
לחכות בסבלנות לסוף הגלגול או ללמוד

על דרך רוחנית כלשהי שמסבירה ומלמדת איך יוצאים מהפלונטר.
 

ישות21

New member
../images/Emo45.gifמילים כדורבנות..

היקום כל כך נרחב .. כל הגלקסיות , שנות האור ... הכוכבים, השמש , הירח המקומות הקסומים בעולם , השמיים הנצחיים הטבע בעיצומו, העצים ירוקי העד, הים המסתורי והעמוק כל היצורים שבשמיים ובארץ, התפעמות הלב הקסום תודעת האדם מסתרי התת מודע. והלא מודע. מאדים, נוגה , צדק , יופיטר, שבתאי , מרקורי, פלוטו, נפטון, שמש. הקסם האינסופי שבמרחבי הנצח של היקום על פני כוכביו הקסם שבהתפתחות האדם לישות.. דיי , לא עוד גבולות. Radio Rivendell מוזיקה שמיימית..
 
למעלה