אבל עבודה עם ציורים מתוקפת אמפירית
נכון, התיאוריה של פרויד מאוד בעייתית מבחינה 'מדעית', ולא זה המקום להיכנס לזה. אם כי, אם אתה כבר רוצה להישען על פרויד- לשון לא בהכרח מכוונת להתעללות או למיניות, אלא יותר לכיוון של צרכים אוראליים, ואז הכיוון יכול להיות יותר הזנחה, או לפחות חוסר סיפוק של הצרכים הראשוניים של הילדה, בביטחון, בהזנה (נפשית ופיזית), אולי בולענות של האם או של האב ועוד. למרות שההיכרות שלי עם פרויד מוגבלת, קשה לי לדמיין דרך בה הוא קושר לשון להתעללות מינית. זה יותר נשמע לי כמו השלכה שלך... וקצת 'הפשטת יתר' של פרויד, אבל כאמור, לא זה הטיעון שלי, ואם יש לך ידע נוסף שמחזק את הטיעון שלך, אשמח לשמוע אותו וללמוד. [אני בדיוק קוראת פרויד עכשיו, כיוון שאני מרגישה שחסר לי ידע]. כוונתי הייתה לכך שיש נסיון אמפירי רב בעבודה עם ציורים, ולמרות שרוב המחקרים מעלים תוקף מאוד חלש למבחן זה בפני עצמו, דווקא עבודה עם ילדים נפגעי טראומה (כולל התעללות) היא די מוכרת. ובהקשר זה אני אומרת שלא ידוע לי על ציור לשון כאינדיקטור לטראומה או התעללות, גם לא אוראלית. אני כן נוטה להסכים שציור לשון הוא יחסית חריג בציור דמויות אנוש, ולכן מן הראוי לדבר על זה עם הילדה. אגב, אם הילדה מסרבת לענות זה לא אומר שיש חשש להתעללות, זה רק אומר שיש משהו שהיא לא רוצה לדבר עליו... רבאק, לא כל דבר הוא התעללות. ילדים יכולים מאוד לחשוש להגיד הרבה דברים על ההורים שלהם, אפילו לכעוס עליהם, וזה לא בהכרח התעללות. ומעבר לכל דבר -- כלל הברזל בעבודה עם אבחון פסיכולוגי הוא "סנונית אחת וגו'" - כלומר רמז אחד לא גורם לנו לקפוץ למסקנות, ובד"כ גם לא להעלות השערות אלא אם כן הן מתוקפות לאורך כל המבחנים. לדוגמא, אם אותה ילדה הייתה עוברת אבחון, ואז אם בעוד מבחנים הייתה עדות לטראומה - הייתי אולי אולי אולי לוקחת את הלשון כחיזוק. אבל כאן מדובר במצב אחר - הילדה מציירת 'ציור חופשי', לא במסגרת אבחון ולא תחת פיקוח של אשת מקצוע, כלומר גם הידע הוא חלקי, גם הסיטואציה לא מבוקרת וגם הבנאדם שיפתח איתה את הנושא הוא לא מקצועי ולא מנוסה. במצב כזה, הייתי מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד נזהרת מלהעלות השערות על טראומה או התעללות, גם אם נורא מתחשק.
