אתה יודע? אני קוראת אותך
ואני מרגישה פרייארית. כבר 3 חודשים לא שולם לבת שלי מזונות. לא עושה כאן רשימה של כל התירוצים. זה זניח, וחוזר על עצמו מאז שהתגרשנו. אבל אני כמו מטומטמת, 3 ימים בשבוע, ו 2 סופש בחודש מוסרת לו את הבת שלו כמו שעון. היא הולכת בדיוק בשעה שהוא מגיע לאסוף אותה . היא חוזרת תמיד באיחור של עד שעה. כל פעם מחדש, אני לא מפרה הסדרי ראיה במילימטר. למה? כי אני פרייארית. הרי יש הסכם. להסכם יש 2 צדדים. הוא אף פעם לא מקיים את הצד שלו. הצד שלו זה לשלם. לעומת זאת, הצד שלי זה לאפשר הסדרי ראיה כתיקונם. וזה תמיד דופק כמו שעון- ואף דופק אותי כל פעם מחדש כיוון שהוא תמיד תמיד מפר את ההסדרי ראיה שאין לי- כי אני רק אמא שלה ולא מגיע לי לשהות במחיצת הבת שלי באופן סדיר- רק לאבא שלה מגיע. אז הוא מקבל הסרי ראיה- גם את שלו, גם את שלי. וגם לא משלם אגורה. אחלה עולם יש לו. מפגרת- זה אני. צריכה לקחת שיעור מהאקסית שלך בחיי. לא תשלם, לא תקבל. אולי זה לא הוגן לקשור את הדברים. זה אפילו לא חוקי. אבל נשבר מהחוק, הוא מגן רק על האבות בסיפור הזה. האישה והילדים לפח מבחינת החוק ובית המשפט. ושאף אחד לא יגיד לי שהילדה מריוויחה מזה. הילדה חוזרת הביתה רעבה, מטונפת, מסריחה מסיגריות ועצבנית. 4 שעות הוא משאיר אותה אצלו - אבל אין אוכל שם (וגם מסרב שהיא תבוא עם אוכל מהבית). הילדה חוזרת הביתה ולא מסוגלת להוריד ממני ידיים וחיבוק עד שאני מקלפת אותה ממני כי אני לא יכולה לנשום. נשבר לי להיות במינוס. נשבר לי להיות פרייארית. אוף