שאלה

  • פותח הנושא tzurs
  • פורסם בתאריך

tzurs

New member
שאלה

שלום רב, אני מתעניין בפרוש הסיפא של הפסוק הבא מקוהלת ג' (יט) "ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל הבלים". מה גישת היהדות למותרותו של האדם מן הבהמה, (או אי מותרותו), האם הרישא "רוח אלד לכל" מסתדרת עם גישה זו, ומה הכוונה ב"הכל הבל"? אשמח לקבל הבהרות או הפניות לקריאה, בברכה, צור
 
בבקשה.

רש"י קהלת פרק ג פסוק יט (יט) כי מקרה בני האדם וגו' - הוא טעם הדבר אשר נתן הקב"ה מקרה ופגע לבני אדם ויש מקרה ופגע לבהמה ומקרה אחד לשניהם נתן, כי כשם שזה מת כך זה מת. ומותר האדם מן הבהמה אין - ויתרונו והצלחתו של אדם יותר מן הבהמה אינו נראה משמת כי הכל נהפך להיות הבל לשוב אל העפר:
 

tzurs

New member
תקן אותי אם אני טועה

רשי טוען אם כן שהמותר קיים אבל מתבטל עם המוות? (בשפה חופשית)? כלומר דעת רשי היא שלחיות אין את מרכיב ה"נפש"/מיינד? האם זו דעה מקובלת ביהדות? תודה על כל הבהרה, --צור
 
סליחה. התגובה בטעות נכנסה כאן

במקום באשכול האחר שפתחתי בנושא אלף שעות לימוד בשבת. ושוב סליחה.
 

asaf2000

New member
לאביעד

נדמה לי שהמקור של לימוד בשבת כפול אלף מיום חול הוא מהחפץ חיים.
 
הסבר הדברים:

"הכל הבל"- הכל חולף ארעי ולכן אינו אמיתי כל כך. "מותר האדם מן הבהמה"-האדם נעלה מעל בעלי חיים בהרבה דברים: טכנולוגיה, דבור, כתיבה, אומנות ועוד. אבל "הכל הבל"-חולף ואיננו. הדבר היחידי שהוא נצחי אצל האדם-יכולתו לקיים מצוות הבורא, ולזכות בחיי נצח, מעצם היותו נברא בצלם ודמות ה'.
 
למעלה