לברונו - על הקשר
כנראה טעיתי במינוח או בהסבר. אני לא מכיר "אגודות שהיו מערבות לחימה ורפואה", אלא אנשים שמתרגלים את שני הצדדים של אותו מטבע (אגב, ל"מטבע" זה צדדים נוספים, אך לא נכנס לזאת כאן). הסיפור שסופר לי - ויכול להיות שאין הוא נכון במאת האחוזים, אבל מוסר ההשכל שלו נכון מאד - הוא שבכנס היסוד של האגודה לרפואה סינית מסורתית בהונג קונג, הוחלט להקים בו זמנית את העמותה לאומנויות לחימה מסורתיות, מאחר והרוב הגדול של המטפלים הם מורים/עוסקים באומנויות לחימה וההיפך. אלו היו שתי עמותות שונות שבמשך שנים אותו אדם (שבא משיטת ההונג גאר) עמד בראש שתיהן, וחברים רבים היו רשומים ופעילים בשתיהן. <>+<>+<>+<>+<> ועתה לשאלתך - אני לא בדיוק מבין למה אתה מתכוון כשאתה אומר "למה?", אבל אנסה להתייחס לשאלתך מנקודת מבטי. האגודות לא מאגדות את האנשים שלומדים טאי צ'י (או כל אמנות לחימה סינית מסורתית אחרת), או את האנשים שמטופלים בעשבי מרפא. אלו הן אגודות שחברים בהם מורים וראשי בית ספר, רופאים ומטפלים שהעניין שלהם, והסיבה לעיסוקם כבר אינה מסתכמת בפשטות של "אני רוצה להלחם" או "אני רוצה להיות בריא". אינני מקבל את העיסוק באמנות לחימה כצורך קיומי. לא עתה, ולא בעבר. אחת ההוכחות היא שמיעוטים שנרדפו או נרדפים בסין ובמזרח, פונים קודם כאל להתארגנויות פוליטיות-צבאיות, ולא לעיסוק המצריך משאבים כלכליים ואנושיים כה רבים. הקשר בין לחימה ורפואה נוצר ונשמר מאחר ואנו מדברים/עוסקים בדיוק באותם דברים. ראה תשובתו לעיל של דוד על הרגישות, הדיוק והכוח. למיטב ידיעתי קשר כזה ויכולות כאלו קיימים בכל בית ספר(כולל "האישיות של המטפל"). הן מתפתחות בטבעיות בכל בית ספר, וכל בכירים בבית ספר מעמיקים באסכולות רפואה הקרובות להם תרבותית. סינים משלבים רפואה סינית, הודים משלבים רפואה הודית ואנשי מואי תאי משלבים אסכולות ידע תאילנדיות. שים לב שלא כל המורים מגדירים את עצמם "מטפלים" ואני בטוח שלא כל המורים ישמחו לטפל בכל אחד, כפי שכל מטפל הגון מתחייב מהאתיקה של המקצוע שאליו הוא משתייך, אבל מניסיון, ידיעתם, הבנתם ויכולות העזרה שלהם עולות לעתים קרובות על אלו של מטפל "רגיל". זאב