התשובה שאני תמיד נותנת זה שכשהייתי
בת 14 עברה לגור מולנו משפחה אמריקאית עם שני בנים חתיכים וזה עשה פלאים למוטיבציה שלי, אבל זו רק חצי תשובה. תמיד התענינתי באנגלית. הייתי ממציאה סיפורים באנגלית כשהלכתי ממקום למקום בשביל לא להשתעמם. כשהייתי בת 12 התחלתי לשמוע שירים באנגלית ולנסות לכתוב את המילים מקלטות (זה היה לפני עידן הדיסקים והאינטרנט, אז הייתי חייבת לעשות זאת בעצמי). גם אהבתי מאד סדרה אחת באנגלית ורציתי להיות בדיוק כמו הגיבורים שם, כולל האנגלית המושלמת. השתדלתי להבין כל מילה שהם אמרו ולא להסתמך רק על תרגום. התעניינתי אז גם בבלשים, אז המורה לאנגלית היתה שומרת לי בצד את הספרים של שרלוק הולמס בשביל ה-book reports. גם הייתי מוצאת כל מיני תיירים אומללים ומתבייתת עליהם. כשהגעתי לתיכון מצאתי חברות שגם התעניינו באנגלית (אחת היתה מבית דובר אנגלית) והרבה פעמים דיברנו/התכתבנו באנגלית בינינו. כשהגיעו השכנים האמריקאיים כבר ידעתי מספיק אנגלית בשביל שאוכל לתקשר איתם ומכיוון שהם לא ידעו עברית אז לא היתה לי ברירה אלא ללמוד. הייתי המון בבית שלהם ופשוט שמעתי אנגלית כל הזמן. כשכבר הייתי הרבה יותר מבוגרת התחלתי להתכתב באינטרנט עם אנשים מחו"ל. בגלל העניין שלי באנגלית, הרבה מהעיסוקים שלי - המקצועיים והתחביבים - איכשהו מגיעים לאנגלית בסוף. קיבלתי את עצתה של אחת מהמרצות שלי באוניברסיטה ולא נתתי לפחד למנוע מבעדי לכתוב באנגלית, גם אם אני יודעת שמה שאני כותבת לא מושלם (תמיד אפשר לפנות לדובר אנגלית מאוחר יותר בשביל שיערוך ויתקן), וגיליתי שהסגנון שלי באנגלית שונה מהסגנון שלי בעברית. התגברתי על הפחד שלי מפני קריאה באנגלית ועכשיו רב הקריאה שלי מתבצעת באנגלית (אני גם תלמידת ספרות אנגלית, אז כבר אין לי ברירה). לפני שנה הצטרפתי לקבוצת תאטרון חובב שמתנהלת כולה באנגלית, אז כל החזרות באנגלית והתקשורת עם שאר חברי הקבוצה מתבצע ברובו באנגלית וכו'. בקיצור, פשוט השקעתי את עצמי לחלוטין בעולם דובר אנגלית עד כדי כך שאנשים לפעמים טוענים שיש לי מבטא אמריקאי גם בעברית. והכל בא מאהבה, כי אחרת זה לא היה עובד.