שאלה
במחילה מראש, הדברים אינם נוגעים לענייני צרכנות. קודם כל אלף תודות למגיבים שייעצו לי בנושא בעבר. עזרתם לי מאד, אני לא יכול להפריז עד כמה. ברזילי, SicTransit, ladybug4NLP והאחרים באמת תודה מעומק הלב אז ככה. לפני כחודש אמי נפלה ושברך את הירך. היא נותחה ואושפזה באורתופדית באיכילוב. כעבור ימים אחדים הרופא אמר לי שהיא תישלח להמשך שיקום בבית. בני משפחה של מאושפזים במחלקה אמרו לי שהם מנסים לשלוח את כולם הביתה בהקדם, ואני חייב להתעקש על שיקום במחלקה מתאימה, משום שקשה מאד עד בלתי אפשרי להשתקם בבית אחרי פגיעה כזו, בעיקר משום האיכות והאינטנסיביות של הטיפול הפיזיותרפי, וההשלכות של שיקום לקוי בגיל הזה הן איומות ונוראות. אז פניתי לעובדת הסוציאלית שבהתחלה אמרה שאין לערער על החלטות הצוות הרפואי, אבל חירבשתי משהו במהלך השיחה על כך שפניתי לעמותה לזכויות החולה (לא פניתי, אני לא בטוח שיש עמותה כזאת, נתקלתי באיזה דף מידע בחיפוש גוגל שמאז אני לא מוצא) ואז היא שינתה קצת את הטון ואמרה שתבדוק מה אפשר לעשות. עוד באותו הבוקר קיבלתי טלפון שהצוות הרפואי שינה את טעמו והיא תועבר לאשפוז במחלקת שיקום אותרופדית-גריאטרית באיכילוב. בשבועיים האחרונים היא מאושפזת במחלקה. למרבה הצער היא סובלת מירידה קוגניטיבית מאד קשה, קיוויתי שזה משהו שקשור לתרופות שהיא מקבלת וזה מאד זמני, אבל כנראה שזה יותר חמור. היה לה רקע של ירידה קוגניטיבית קלה, אבל באופן כללי היא היתה עצמאית ובמרבית הזמן צלולה. בתחילת השבוע דיברה איתי עובדת סוציאלית שהודיעה לי שהיא אובחנה כסובלת מדימנציה קשה וצפוי לה שיקום ממושך. היא אמרה שהרופאים ממליצים שהיא תהיה בהשגחה 24/7. בימים האחרונים הם סוג של קושרים אותה לכסא הגלגלים מחשש שהיא תנסה לקום ותמעד (לדעתי זה קצת הגזמה). אני מגיע למחלקה משעות אחה"צ ומתיר אותה. היום כשלקחתי אותה לישון היה מונח ליד המיטה שלה מכתב המודיע על שחרור בעוד ימים אחדים. שוחחתי עם אחד הרופאים שאישר את הבשורה. ואמר לי לפנות לטיפול בעיסוק ביום ראשון לגבי מידע על המשך טיפול בבית. אז שוב, פציינטים אחרים ובני משפחה (חלק היו מאושפזים איתה במחלקה האורתופדית, מתברר שזו פגיעה די שכיחה) אמרו לי שצריך להאבק להשאיר אותה במחלקה, ולא להעז להחזיר אותה הביתה במצב כזה, לפחות עד שהיא יכולה פיזית ללכת לשירותים לבד. אחת המטופלות סיפרה שכבר לפני יותר מחודש הם הודיעו לה שהיא עוזבת, ובעקבות שיחה עם הבן שלה הם נמלכו בדעתם. והיו עוד כמה סיפורים דומים. בקיצור אני מאד חושש, גם בלי קשר לנושא השיקום האורתופדי שלה אני לא רואה איך אני מתארגן על מטפלים 24/7 בתוך ימים אחדים (גם אמרו לי אנשים במחלקה שזה בלתי אפשרי). כאמור רק בתחילת השבוע נאמר לי שהיא זקוקה לעוד שיקום ממושך. וברמה הפיזית אני לא רואה איך אני מכניס אותה הביתה לא כל שכן מחליף לה חיתולים. בשיחה עם הרופא כמעט ולא אמרתי דבר. הוא נשמע מאד החלטי ואני מטבעי סובל ממחסור באסרטיביות. וכנראה שגם ב-common sense. בטיפשותי הרבה אמרתי לעובדת הסוציאלית בשיחה הנ"ל שאני מתכוון לעבור לגור עם אמי ולעזור לה כמיטב יכולתי (מה שנכון) ובעקבות השיחה עם הרופא אני מניח שזה מה שהוביל להחלטת השחרור בטרם עת (כששאלתי מה אני עושה עד שיהיו מטפלים, הוא אמר שהוא הבין מהעובדת הסוציאלית שאני אהיה איתה). אשמח מאד לעצה תודה מראש על ההקשבה
במחילה מראש, הדברים אינם נוגעים לענייני צרכנות. קודם כל אלף תודות למגיבים שייעצו לי בנושא בעבר. עזרתם לי מאד, אני לא יכול להפריז עד כמה. ברזילי, SicTransit, ladybug4NLP והאחרים באמת תודה מעומק הלב אז ככה. לפני כחודש אמי נפלה ושברך את הירך. היא נותחה ואושפזה באורתופדית באיכילוב. כעבור ימים אחדים הרופא אמר לי שהיא תישלח להמשך שיקום בבית. בני משפחה של מאושפזים במחלקה אמרו לי שהם מנסים לשלוח את כולם הביתה בהקדם, ואני חייב להתעקש על שיקום במחלקה מתאימה, משום שקשה מאד עד בלתי אפשרי להשתקם בבית אחרי פגיעה כזו, בעיקר משום האיכות והאינטנסיביות של הטיפול הפיזיותרפי, וההשלכות של שיקום לקוי בגיל הזה הן איומות ונוראות. אז פניתי לעובדת הסוציאלית שבהתחלה אמרה שאין לערער על החלטות הצוות הרפואי, אבל חירבשתי משהו במהלך השיחה על כך שפניתי לעמותה לזכויות החולה (לא פניתי, אני לא בטוח שיש עמותה כזאת, נתקלתי באיזה דף מידע בחיפוש גוגל שמאז אני לא מוצא) ואז היא שינתה קצת את הטון ואמרה שתבדוק מה אפשר לעשות. עוד באותו הבוקר קיבלתי טלפון שהצוות הרפואי שינה את טעמו והיא תועבר לאשפוז במחלקת שיקום אותרופדית-גריאטרית באיכילוב. בשבועיים האחרונים היא מאושפזת במחלקה. למרבה הצער היא סובלת מירידה קוגניטיבית מאד קשה, קיוויתי שזה משהו שקשור לתרופות שהיא מקבלת וזה מאד זמני, אבל כנראה שזה יותר חמור. היה לה רקע של ירידה קוגניטיבית קלה, אבל באופן כללי היא היתה עצמאית ובמרבית הזמן צלולה. בתחילת השבוע דיברה איתי עובדת סוציאלית שהודיעה לי שהיא אובחנה כסובלת מדימנציה קשה וצפוי לה שיקום ממושך. היא אמרה שהרופאים ממליצים שהיא תהיה בהשגחה 24/7. בימים האחרונים הם סוג של קושרים אותה לכסא הגלגלים מחשש שהיא תנסה לקום ותמעד (לדעתי זה קצת הגזמה). אני מגיע למחלקה משעות אחה"צ ומתיר אותה. היום כשלקחתי אותה לישון היה מונח ליד המיטה שלה מכתב המודיע על שחרור בעוד ימים אחדים. שוחחתי עם אחד הרופאים שאישר את הבשורה. ואמר לי לפנות לטיפול בעיסוק ביום ראשון לגבי מידע על המשך טיפול בבית. אז שוב, פציינטים אחרים ובני משפחה (חלק היו מאושפזים איתה במחלקה האורתופדית, מתברר שזו פגיעה די שכיחה) אמרו לי שצריך להאבק להשאיר אותה במחלקה, ולא להעז להחזיר אותה הביתה במצב כזה, לפחות עד שהיא יכולה פיזית ללכת לשירותים לבד. אחת המטופלות סיפרה שכבר לפני יותר מחודש הם הודיעו לה שהיא עוזבת, ובעקבות שיחה עם הבן שלה הם נמלכו בדעתם. והיו עוד כמה סיפורים דומים. בקיצור אני מאד חושש, גם בלי קשר לנושא השיקום האורתופדי שלה אני לא רואה איך אני מתארגן על מטפלים 24/7 בתוך ימים אחדים (גם אמרו לי אנשים במחלקה שזה בלתי אפשרי). כאמור רק בתחילת השבוע נאמר לי שהיא זקוקה לעוד שיקום ממושך. וברמה הפיזית אני לא רואה איך אני מכניס אותה הביתה לא כל שכן מחליף לה חיתולים. בשיחה עם הרופא כמעט ולא אמרתי דבר. הוא נשמע מאד החלטי ואני מטבעי סובל ממחסור באסרטיביות. וכנראה שגם ב-common sense. בטיפשותי הרבה אמרתי לעובדת הסוציאלית בשיחה הנ"ל שאני מתכוון לעבור לגור עם אמי ולעזור לה כמיטב יכולתי (מה שנכון) ובעקבות השיחה עם הרופא אני מניח שזה מה שהוביל להחלטת השחרור בטרם עת (כששאלתי מה אני עושה עד שיהיו מטפלים, הוא אמר שהוא הבין מהעובדת הסוציאלית שאני אהיה איתה). אשמח מאד לעצה תודה מראש על ההקשבה