המלצה ומליצה
השורש ליץ על שני מובניו הסותרים, יחד עם השורש מלץ, מציבים אתגר בלשני לא פשוט. משמעותו המקורית של ליץ, שממנו נגזרו הלץ והלצון, היא לעג ובוז, ועל פי קליין מובנו המקורי היה אולי "דיבור עקיף, שלא בפניו". הליצן הקדמון רחוק מאד מתדמית הליצן הנחמד של ימינו, כזכור מתהילים א: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ-- אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ, בַּעֲצַת רְשָׁעִים; וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים, לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים, לֹא יָשָׁב". הלצים, החטאים והרשעים נמנים על אותה קטגוריה. המובן המקורי של מלץ הוא תרגום: "וְהֵם לֹא יָדְעוּ, כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף: כִּי הַמֵּלִיץ, בֵּינֹתָם" (בראשית מב), ומכאן התפתח המובן למסירת דברים חיוביים בכלל, בייחוד מפי גורמים רשמיים או על ידי שליח: "וְכֵן בִּמְלִיצֵי שָׂרֵי בָבֶל, הַמְשַׁלְּחִים עָלָיו לִדְרֹשׁ הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר הָיָה בָאָרֶץ" (דבה"י ב לב). המובן קרוב להיום מופיע באיוב לג: "אִם-יֵשׁ עָלָיו, מַלְאָךְ--מֵלִיץ, אֶחָד מִנִּי-אָלֶף: לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ", ומכאן הביטוי "מליץ יושר". בין שני מובנים סותרים אלה, שאולי נובעים מאותו מקור ואולי לא, נמצאת המליצה, שמובנה המקראי כלל אינו ברור. "לְהָבִין מָשָׁל, וּמְלִיצָה; דִּבְרֵי חֲכָמִים, וְחִידֹתָם" (משלי א); "הֲלוֹא-אֵלֶּה כֻלָּם, עָלָיו מָשָׁל יִשָּׂאוּ, וּמְלִיצָה, חִידוֹת לוֹ" (חבקוק ב) בשני המקרים, "מליצה" היא סוג של משל או חידה, ולאו דווקא בהקשר חיובי או אסתטי. המובן החיובי מופיע פעם אחת בלבד בתהילים קיט, "מַה-נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ מִדְּבַשׁ לְפִי", שם הוא בהחלט מתוק כמו דבש.
