שאלה

שאלה

יצא לי כבא לראות יותר מפעם אחת שכבסיפורי צדיקים מופיע הביטוי 'והם יליצו טוב בעדנו. האם ניתן לומר- הם יליצו? או שיש לומר- הם ימליצו ?
 
להליץ ולהמליץ

בתנ"ך קיימים שני שורשים שונים: ליץ, ומלץ. השורש ליץ משמעו תרגם (תיווך באמצעות תרגום- "כי המליץ בינֹתם") או תיווך ע"י דיבור בזכותו "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מבין אלף להגיד לאדם ישרו..." המילה מליץ היא משורש ליץ (המ"ם אינה שורשית). השורש מלץ משמעו להמתיק והפוך לערב "מה נמלצו לחכי אמרתך מדבש לפי". אם כן ללמד זכות על מישהו = להליץ עליו. מאוחר יותר נגזרה המילה המליץ מהמילה מליץ כתוצר של שורש תנייני (מלץ) שהתאחד עם השורש מלץ הקיים כבר וכך נוצרה המילה להמליץ. יש גם קשר סמנטי בין השורש מלץ המקורי לשורש התנייני המחודש. כשאת ממליצה על מישהו את הופכת אותו למתוק וערב. לסיכום: בהקשר זה, הפועל המקורי- "להליץ", הפועל המחודש- "להמליץ". בעברית היומיומית של ימינו כמעט ואין משתמשים בפועל להליץ. [יש לשים לב שלהליץ ולהמליץ אינם שווי משמעות. ובד"כ אין משתמשים במילה להמליץ במשמעות של "להגן בדברים בעת המשפט והדין" אלא רק במשמעות של לתת המלצה ולשבח].
 
../images/Emo47.gifתודה רבה:)

עוד שאלה- איך אמורים לומר- לנסוע/ליסוע? (יש בכלל מקרים שבשם הפועל לא מופיעה אות השורש הראשונה?)
 
בהחלט תשובה מעולה

ומועילה:) המון המון
 
המלצה ומליצה

השורש ליץ על שני מובניו הסותרים, יחד עם השורש מלץ, מציבים אתגר בלשני לא פשוט. משמעותו המקורית של ליץ, שממנו נגזרו הלץ והלצון, היא לעג ובוז, ועל פי קליין מובנו המקורי היה אולי "דיבור עקיף, שלא בפניו". הליצן הקדמון רחוק מאד מתדמית הליצן הנחמד של ימינו, כזכור מתהילים א: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ-- אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ, בַּעֲצַת רְשָׁעִים; וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים, לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים, לֹא יָשָׁב". הלצים, החטאים והרשעים נמנים על אותה קטגוריה. המובן המקורי של מלץ הוא תרגום: "וְהֵם לֹא יָדְעוּ, כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף: כִּי הַמֵּלִיץ, בֵּינֹתָם" (בראשית מב), ומכאן התפתח המובן למסירת דברים חיוביים בכלל, בייחוד מפי גורמים רשמיים או על ידי שליח: "וְכֵן בִּמְלִיצֵי שָׂרֵי בָבֶל, הַמְשַׁלְּחִים עָלָיו לִדְרֹשׁ הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר הָיָה בָאָרֶץ" (דבה"י ב לב). המובן קרוב להיום מופיע באיוב לג: "אִם-יֵשׁ עָלָיו, מַלְאָךְ--מֵלִיץ, אֶחָד מִנִּי-אָלֶף: לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ", ומכאן הביטוי "מליץ יושר". בין שני מובנים סותרים אלה, שאולי נובעים מאותו מקור ואולי לא, נמצאת המליצה, שמובנה המקראי כלל אינו ברור. "לְהָבִין מָשָׁל, וּמְלִיצָה; דִּבְרֵי חֲכָמִים, וְחִידֹתָם" (משלי א); "הֲלוֹא-אֵלֶּה כֻלָּם, עָלָיו מָשָׁל יִשָּׂאוּ, וּמְלִיצָה, חִידוֹת לוֹ" (חבקוק ב) בשני המקרים, "מליצה" היא סוג של משל או חידה, ולאו דווקא בהקשר חיובי או אסתטי. המובן החיובי מופיע פעם אחת בלבד בתהילים קיט, "מַה-נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ מִדְּבַשׁ לְפִי", שם הוא בהחלט מתוק כמו דבש.
 
כנראה שלא

לפי קליין, המקור הוא מאכדית ומשמעותו המקורית היא "שומר". בספר דניאל מופיע מלצר במשמעות של הממונה על האוכל, מה שמחזק את המקור הבבלי. בתיאבון!
 
יש הטוענים שמליצה היא משורש מלץ ולא ליץ.

"נמלצו" היא מילה משורש מלץ שמשמעותה קשורה למתוק. אני זוכר שקראתי פעם טענה שהמילה מליצה נגזרה משורש זה (והמ"ם שורשית), כלומר מליצה היא אמרה נמלצת- מתוקה וערבה. נראה מדבריך שאתה מקשר בין שורש מלץ (נמלצו) לשורש ליץ (מליץ) השאלה היא אם יש באמת קשר אטימולוגי בין השורשים.
 
הקישור הוא של קליין

שכנראה סבר שהמ"ם אינה שורשית. אבל גם אצלו קצת מתערבבים ההסברים. הוא מפריד בין שני מובנים של השורש מלץ, האחד קשור למילה ערבית malisa "החליק", וממנה למובן "חלק, נעים" = דברי מליצה. המובן השני (המלצה) נגזר לטענתו מ"מליץ", שמקורו בשורש ליץ. ולשם המליצה, עוד קישור רחוק ואולי מופרך - ביוונית עתיקה, melissa היא דבורת הדבש, והשם משמש בהטיות שונות לציון כל מיני דברים מתוקים. לפי ויקיפדיה, במקור זה היה שמה של אלה בבלית Mūlida, שכפי ששמה מרמז הייתה האחראית ללידות. מליסה היא הנימפה שגילתה את הדבש לבני האדם, ואשר הייתה אחת הנימפות שגידלו את זאוס התינוק (כן, גם אלים היו פעם תינוקות), מה שמתחבר אולי לנושא הלידה.
 
למעלה