been there, done that ../images/Emo201.gif
אחת ממערכות היחסים הראשונות שהיו לי (בעצם, גם מהאחרונות, לא היו הרבה... אבל היא הייתה כבר לפני עשור) הייתי עם מישהו שהיכרתי דרך האינטרנט והייתי מאוהבת בו נורא, אבל מבחינה פיזית הוא היה רחוק מאוד מלהיות הטעם שלי, שלא לומר דחה אותי. לא דחה אותי להתחבק איתו, לא דחה אותי כשהוא נגע בי באזורים אינטימיים, אבל לא רציתי לראות אות בעירום, למשל. למען האמת מעולם לא יצאתי עם מישהו שהיה באמת הטעם שלי, זה פשוט לא מסוג האנשים שאני פוגשת הרבה... גם החבר הנוכחי שלא לא הטעם שלי מבחינה פיזית, ועדיין כיף לי איתו ואני מרגישה איתו מאוד נוח ברמה הפיזית (זה נשמע סותר, אבל זה לא). בחזרה לנקודה: אותו מישהו, אז, ידע שאני לא רוצה מין (הוא היה אחד האנשים הראשונים אי פעם שסיפרתי לו על זה) ולא ניסה אפילו ללחוץ עליי לרגע. כיוון שהייתי מאוהבת נורא ופחדתי שהוא יעזוב אותי, נתתי לו מראש הרשאה לחפש מין במחוזות אחרים, אם הוא רוצה... בבחינת אם אני מצד אחד לא רוצה למנוע ממנו את זה, ומצד שני לא יכולה לספק את זה, ועדיין רוצה שיהיה איתי, אז שימצא את מבוקשו במקום אחר ובלבד שלא ארגיש לחוצה. בכל מקרה אם זה מין נטו זה לא הפריע לי מאחר שבמערכת היחסים בינינו לא היה מין... אין לי מושג אם הוא ניצל את ההרשאה או לא. אני לא שאלתי והוא לא אמר, אם כי אני מעריכה שלא. בכל מקרה מערכת היחסים בינינו לא האריכה ימים (וזה היה צפוי מראש; מלכתחילה לא היה לה עתיד, לא בגלל המין אלא מהרבה סיבות אחרות. למעשה הפתיע אותי שהחזקנו כמה חודשים יחד). עם החבר הנוכחי (שהוא הראשון שאיתו קיימתי יחסי מין) חשבתי שייקח לי הרבה זמן עד שאהיה מסוגלת להגיע לשלב של מין, אבל להפתעתי כבר אחרי חודש הרגשתי די מוכנה, כלומר הרגשתי שאני מסוגלת. בדיעבד דווקא לא הייתי מספיק בשלה לזה ואני די שמחה שעברו בערך 4 חודשים, רק מכיוון שבזמן הזה הספקנו להכיר טוב יותר אחד את השני ברמה הפיזית, והיה איזשהו תהליך של נגיעות הדדיות ולמידה הדדית וכו' שארך זמן ואני לא יודעת אם היה קורה באותו אופן לו היינו מגיעים למין מהר יותר. בין שתי מערכות היחסים האלה מפריד עשור שבו הייתי לבד וברחתי מראש מכל ניסיון לקשר רומנטי עם המין השני רק כדי שלא אצטרך להתמודד עם הרעיון של מין. פשוט לא הרגשתי שאני מסוגלת, אז מטבע הדברים לא הייתי מעוניינת במשהו שמילא אותי חרדה, אימה ומה לא. אבל איזשהו תהליך שעברתי עם עצמי גרם לי להתחיל להתמודד במקום לברוח, והיום אני מרגישה קצת מטופשת שבזבזתי כ"כ הרבה שנים בבריחה מתישה ובדיכאון שצף בכל פעם שחשבתי על זה. כי בסופו של דבר ההבדל הוא לא רק שהחבר השתנה והנוכחי לא דוחה אותי (זה די חשוב, אין ספק...) אלא שאני אפשרתי לעצמי להשתנות. בשורה התחתונה, אני מסכימה מאוד עם הדברים שעינבר כתבה לך. אני חושבת ששאלת המפתח שאת צריכה לברר עם עצמך היא למה את לא רוצה, והאם מדובר ממש באי-רצון (התנגדות לעצם הרעיון) או בהיעדר הרצון האקטיבי, כלומר, אין איזשהו צורך פנימי שדוחף אותך לרצות, אבל יכול להיות שלא אכפת לך לנסות, למשל. אם מדובר בחרדות - כדאי לטפל בהן; אם את בשום אופן לא רוצה - דברי עם הבחור, כדי להיות כנה והוגנת כלפיו; אם את חושבת שאולי את מוכנה לנסות - אז שווה לך לבדוק ולראות אם זה באמת מתאים לך או לא (כמובן באופן שיהיה לך נוח, בלי לחץ). השורה התחתונה שלי היא זו: אם את בורחת מהתמודדות, עצרי. את בת מזל אם מצאת בן זוג שאת אוהבת, בוטחת בו וקיימת ביניכם אינטימיות רגשית. זה נפלא, וממש לא דבר של מה בכך. זה יכול להיות בסיס מוצלח לנסות להתמודד עם מין, אולי בעזרת ייעוץ מקצועי. אם את מרגישה שאת לא מסוגלת או לא רוצה להתמודד (וזו זכותך המלאה) - היי כנה עם הבחור. מגיע לו לדעת מה את באמת מרגישה. יחסים פתוחים (במקרה כזה) זה בעיניי פתרון נואש שלא יכול להחזיק את מערכת היחסים לאורך זמן.
