שלום
אני חושבת שלהתנתק מהעבר הרחוק שלי, כבר הצלחתי, הרבה בזכות הפרידה והגירושין. הייתי חייבת לבנות לעצמי בית משלי, ופתאום הבית הזה קם ופרח. מצד שני, נראה לי כי את תהליך הפרידה לא עברתי עדיין לחלוטין, ולו רק בשל העובדה שלקחתי על עצמי כל כך הרבה אשמה או בהמשך כל כך הרבה אחריות, גם על הצד השני (בלי לפרט, אך כמו לדוג' חובות שצבר וכו'..) והייתי צריכה לשחרר הרבה מזה. היום, אחרי שהתחלתי קצת להסיר אחריות, אני נותנת לעצמי לראשונה לחוש את הכאב, לקנא, לכעוס, ולהיפגע לפעמים. איני אומרת שזה טוב, אך אני מרגישה שזהו שלב הכרחי בשבילי, כדי לעבור הלאה. ראה את הקטע על "התבודדות" שכתבתי כאן, לפני כמה ימים, וזה יסביר לך קצת. ואשמח לשמוע את תגובתך. יש גם צד שלישי - דווקא מי שהיה בעלי, שלא חושב או חשב אי פעם שיש לו חלק בתהליך הפרידה, אלא תמיד הפנה אצבע מאשימה, המשיך הלאה, כשאני נשארתי עם כאבי. לעיתים אני חושבת ואיני יודעת אם מחשבה זו היא "אמיתית" או "דמיונית", שיש בזה צד אבסורדי מסויים, שדווקא מי שחושב שהוא בסדר, גם אם הוא ממש לו בסדר, ואפילו ממשיך לעשות רע לצד השני, החיים שלו נראים בסדר, ומי שעובד ומתקן את עצמו, ולא את סביבתו, מושך לעצמו עוד ועוד תיקונים.. והכי קשה, שהחברה רואה את מי שממשיך הלאה כמשגשג, ואת האחר שלא נמצא כבר בסטטוס של פרק ב' וכו', כמדשדש במקום, אבל זה לגמרי לגמרי לא ככה. ויש גם את הלימוד שכל אחד מאיתנו צריך ללמוד בחיים. אצלי זה הרבה הרבה אהבה לעצמי. הרבה הצלחה, ונדמה לי שאתה כתבת לי לפני כמה ימים, שמי שכואב ואוהב, הוא מרגיש וחי. בתחושת שותפות, ותשחק