אני לא חושבת שאדם צריך לייצג תנועה
גם בשנת שירות- אתה לא נבלע בתנועה, אתה עדיין אותו אדם, פשוט בשנת שירות- מגשים את מה שאתה מאמין בו. וכל הטקסיות הזו, וגם ללכת עם שומרית כל החיים זה סוג של טקסיות, היא מיותרת כשאתה באמת מאמין במה שאתה עושה. אנחנו כל כך יוצאים נגד אופנות חולפות, ונגד איבוד באינדיבידואל בחברה מצד אחד ומצד שני האינדיבידואליות הזו- שכל אחד לעצמו, כשאנחנו בתוכנו נאבדים בתוך התנועה, מאבדים כל אחד את עצמו. כשאני יוצאת נגד דיסטאנס אני לא מדברת על הריחוק הזה- אני לא מצפה מהמדריכים שלי לספר לי על החיים הפרטיים שלהם, לא בפירוט לפחות. אבל כשיש את האפשרות הזו- שתמיד אפשר לשאול, ואף אחד לא יכעס עליך- זה נכון וטוב בעיני הרבה יותר מהריחוק הזה- שחניכים לא יכולים לשאול כל דבר, וגם לא רוצים כל כך, אחרי שנזפו בהם כמה פעמים על זה. בשלב מסוים מפסיק להיות לך אכפת. דיסטאנס, כמו עוד הרבה דברים שמדריכים משתדלים ליצור בינם לבין החניכים שלהם, גורם לחניכים לחשוב שלמדריך ולהם לא צריך להיות שום קשר מעבר לפעולה השבועית, שמחוץ לקן- כל אחד חי את חייו. ממש קשה לי להסביר את זה בלי דוגמאות... אבל אני מרגישה שלפחות השנה, עם כמה שאני אוהבת את הקומונרים (ומעריכה אותם מאד!), אין שום התעניינות בנו מחוץ לתחום של הקן. למה שעובר עלינו נפשית, או בביה"ס או בבית, או בכל מסגרת שהיא לא השומר הצעיר. וזה דיסטאנס לא טוב ולא נכון. שוב, אני לא מצפה שהמדריכים שלי ישפכו בפני את הלב, אבל החוקים האלה- שלא מתקשרים מאוחר, והנסיון לגרום לנו לחשוב שקומונרים=השומר הצעיר, וששומרית זה הבגד היחיד שלהם, גורמים ליחסים לא טובים בין החניך למדריך, או לקומונר. והורסים את כל מה שאי פעם ניסינו לבנות, כי שום דבר לא שווה כשלא אכפת לך מהאנשים שאתה בונה איתם.