ראשית -
כדאי שתבדילי בין תגובות שהיו ישירות אליך לבין דיון שתפס כוון בעקבות דברים שנאמרו, שלאו דווקא היו קשורים אליך. באופן ענייני - את קיבלת תשובה די ממצה ממני לגבי מה יש למרפאה בעיסוק לעשות עם OCD, וזאת מכיוון שהערכתי שלסטודנטית בשנה א' אין דרך לדעת שהטיפול ב-OCD אינו נחלתו של דיסציפלינה זו או אחרת, אלא הוא נחלתו של מי שלמד להעביר טיפולים התנהגותיים. יכולים אלה להיות כל מי שבצוות הטיפולי: אחיות, פסיכולוגים, רופאים, מרפאים בעיסוק - ולמעשה כל מי שעובד בפסיכיאטרייה ולמד לעשות זאת. עד פה זה היה קשור לשאלתך. אחר כך, הדיון תפס כוון לאיך שואלים פה שאלות, גם כי את לא הסטודנטית הראשונה ששואלת פה, וגם כי פעם עניתי (לך) ופעם לא (למישהי אחרת) - ואז נשאלה השאלה למה. למה לחלק עונים ולחלק לא. זה דיון לגיטימי, חשוב, ואני שמחה שהוא כאן. מה שכן, הייתי עוד יותר שמחה לו היה אפשר לקרוא פה דברים ולא מיד לקפוץ ולייחס אליהם מטענים רגשיים. אם מישהו מנסח איזו אמירה באופן תקיף הוא תקיף - ומותר לו להביע משהו בתקיפות ובכך להדגיש לקוראים בפורום עד כמה הנושא מזיז לו, בלי שמיד יחשבו שהתקיפות היא תוקפנות ומופנית באופן אישי כלפי מי מהמשתתפים כאן. ואכן, סטודנטית שמבקשת שאחפש לה מאמרים - מקפיצה לי את הפיוזים. מותר לי להתעצבן מזה? מותר לי גם להגיד לה ולעוד מי שקורא בפורום למה זה מעצבן אותי? מה עוד עלי לעשות כדי שתבין שהבקשה מעצבנת אותי ולא, חלילה, היא? גם אם מישהו אחר היה מבקש ממני דברים שלא נראה לי שיבקשו ממני אתעצבן. זה לא אישי. אם לא נעים לך לקרוא תגובות - חבל, כי סתם תפסידי. אני חושבת שגם מתגובות לא נעימות אפשר ללמוד משהו חשוב. אישית, יהיה קשה לי מאוד בגילי הקשיש להתחיל להיות "עדינה". אני כבר מכירה את עצמי הרבה שנים - מעולם לא הייתי עדינה וכנראה את התכונה הזו כבר לא אסגל. החדשות הטובות הן שלמרות שאני לא עדינה, אני עניינית לאללה ותוכלי לקבל ממני פה ושם איזו תובנה לדרך. מקווה שתישארי, ותמשיכי לשאול שאלות ענייניות וללמוד וגם להשתובב איתנו פה בצוותא... והכי חשוב? לא להבהל מאורך השרשורים אלא להתחיל להתגאות בזה שהעלית נושא שהזמין תגובות מכל עבר וכנראה הוא חשוב מספיק כדי להתארך ככה.