שאלה

[yalyul]

שאלה ../images/Emo35.gif

בתקופה האחרונה קשה לי מאוד להתמודד מילולית עם הפרעה הקטן שלנו (11) לדעתי הוא חוצפן פורץ גבולות . אחיו הגדולים עשו ועדיין מנסים לעשות דברים מסמרי שיער בתוקף היותם מתבגרים אבל מעולם לא הרימו עלי קול וגם אם ויכוח נגמר בטריקת דלת החדר שלהם לאחר מכן תמיד באה שיחה רגועה ... אבל הפרעה...שומו שמיים אני עומדת ללא מילים (דבר נדיר) לנוכח הטחות האשמה שהוא טופל עלי... (תרשמי אותי לאודישן לילדים מוכים...) מה עושים כשסנקציות מתקבלות אצלו בברכה? כשכל מילה שלי מקבלת פירוש חדש? מה עושים עם המשפט - לא רוצה! מה תעשי לי? תרדפי אחרי? (להזכירכם נמנע ממני...אני בגבס ...?) זלזול ובוז מופצים לכל עבר דיירי הבית אני מבינה את הצורך שלו להראות שליט בבית ... למען האמת אני שוקלת ברצינות להחטיף איזה מכה שתעמיד אותו במקום! מעולם לא עשיתי את זה אבל הפתיל שלי כבר שרוף לגמרי... אנא עזרתכם

 

[AYELET1]

יולה יקרה

אין לי מה לאמר לך, מסיבה פשוטה: אני עצמי מתמודדת עם התנהגות המשדרת זלזול (למרות שאינני בגבס

) , ונמאס לי... את מדברת על פליק? אני הולכת לחנוק

ברצינות, אני מרוגזת נורא. זה רק 1/3 מהחבורה פורק כל עול, אבל זה מספיק ל-10.... רוצה להקים קבוצת תמיכה להורים מזולזלים?.... נראה לי שיהיו לא מעט מצטרפים.

 

[חני ב]

אז לאף-אחד אין רעיונות

איך להגיב? מה לעשות עם הפה המלוכלך שלהם? אני מקווה שהבנתם שגם אני בצרה הזו עם בני בן ה- 9 (עוד 3 שבועות)

 

[bimbo.]

גם אני פולניה... ../images/Emo68.gif

בעיקר לגבי הכלב שלי, וזה כולל רגשות אשמה מפה ועד להודעה חדשה. והוא כמובן מסובב אותי על קצה השערה האחרונה בקצה הזנב שלו. אבל כעת ברצינות: מאוד קשה לייעץ במצב כזה. זה תלוי מאוד באופי המתפרע, באופי ההורים ובחוקים של הבית, אם ישנם כאלה. בכל מקום זה אחרת, והאנשים הם בעלי אופי וגישה שונים לחלוטין, למרות שהבעיה היא אחת. מה שמתאים לאחד, לא מתאים לשני. אני חושבת שגם פסיכולוגים לא יוכלו לתת תשובה, אלא אם כן יכירו היטב את הנפשות הפועלות. וגם אז זה אינו חד-משמעי.

 

[droli]

אפשר להצטרף?? גם אנחנו מאד

מתוסכלים מהפה שלהן. נכון להיום הפה של הקטנה חצוף מתוק, אבל זה רמז עבה לעתיד לבוא. אבל הגדולה... הגדולה יש לה פה מלא מרגליות! היא עולה לטונים בשניה, היא צווחת ומצווחת ורוקעת כאילו היא היחידה שקיימת בעולם. בהתחלה הייתי מצטרפת אליה וכועסת עליה וצווחת ומצווחת. ונשארת עם "בוקס" בבטן וחלל נוראי בלב... והמון למה... היום אני מבינה שזה חלק מהתסכולים של הגיל. לא ברור לי עדיין למה. כמה רגשות הקנאה כלפי אחותה משפיעים אבל גם לזה יש חלק. כשהיא כועסת וצווחת סתם כך אני שולחת אותה לחדרה. שתצרח, שתעשה מה שהיא רוצה אבל רק שם. אני לא אומרת כלום באותם רגעים. אח"כ מגיעה הרגיעה, ואני יודעת שקריזה נוספת תבוא בקרוב. אני לא מנסה לשנות אותה בקטע הזה. אני מקבלת אותה כרגע נטו. גם לנו יש ימים לא קלים לא? כמובן שזה מתסכל, ומיותר לנו בחיים! אבל זה כנראה חלק מההתבגרות של ילדנו בגיל הזה. וטוב לי שיש לי את הפורומים כדי להתחזק וכדי להבין שבתי היא לא היחידה עם קול חזק, ולא רק מביתי יש צעקות.

 

[AYELET1]

צרת רבים חצי נחמה

זה ללא ספק... גם אני מרגישה כך וגם די מנחם לדעת שבשלב מסויים ברוב הפעמים זה חולף ולא משנה שהשלב הזה בא כשהם בני 70 בערך

 

[droli]

ז"א - שכלפי הורינו אנחנו עדיין

כאלו?

 

[AYELET1]

במקרה הטוב כן ../images/Emo8.gif

המקרה הפחות טוב, מתואר בדיון על בוגרים המטופלים בהוריהם... אז כנראה נגמר גיל ההתבגרות...

 

[yalyul]

../images/Emo45.gifוגם הצעות להתמודדות...

 

[גליה12]

בילדותי שלחו אותנו לשטוף את הפה

במים וסבון- אני מניחה שזו לא העצה שביקשתן... לדעתי הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא להגיד בתקיפות "אצלנו בבית לא מדברים (עושים) ככה" נקודה -סוף פסוק -אין ויכוח. ואל תשאלי אותי מה לעשות אם הוא ממשיך- לדעתי בתקיפות מתאימה זה יעבוד....

 

[חני ב]

אני לא עונה כאשר הוא מתחיל

לצעוק, ואני תמיד אומרת "אל תצעק בבית הזה" ועוד ועוד, ואז בפרצוף נפוח הוא מדבר יותר בשקט. יופי, עברנו 2 דקות, וזה שוב יכול לקרות. ועל סתם, זה הדבר הכי מרגיז. כי אני תמיד אומרת לו שמותר לכעוס ולהתעצבן, אבל לא בצורה שהוא עושה וגם צריך לחשוב על מה. לא לכעוס על כל דבר. זה מזכיר לי את הספור "זאב זאב", ככה לא נדע מתי באמת להתיחס בעניין וברצינות לכעס שלו.

 

[AYELET1]

ומה תחלי ף לצעקות?

לאר שאני מבהירה שצעקות אינן מקובלות עלי. פרצוף חמוץ למשך שעות

 

[חני ב]

הפרצוף החמוץ מתחלף מהר

לפרצוף רגיל, לכן אני נותנת לו להרגע מס´ דקות, כי אני יודעת שיחזור "למוטב". אבל, זה די סיוט בבית. כרגע חזר מבי"ס, רגוע. לבינתיים.

 

[yalyul]

זהו, שהכוננות אזעקה מטריפה אותי

למה אנחנו צריכים להתנהג לפי החליל של המתמרדים האלה גם לי יש ימים שבכלל לא מתחשק לי לעזוב את העבודה כי אני יודעת שפני למלחמה ובימים שמצב הרוח מרומם הכל צבוע בורוד פסטורלי שאני טורחת לפנטז לי עד שהתכשיט מגיע הביתה ופתאום כל הורדים קמלים בבת אחת והכל נהייה לי חשוך ,ואפילו שאני מנסה להעמיד פנים כלפי האחרים ... לא זה כלום ...נכנס לי משהו לעין ...אני מרגישה שעוד מעט הפרעה ימרח על הקיר ואני אוציא סוף סוף תעודת טייח מוסמך כי אני מסוגלת לעשות כזה שפכטל ממנו שאף אחד לא ירגיש שיש ילד בקיר... וכן הכל דיבורים...ואני ממשיכה לאכול את הלב ולרקוד לצלילי החלילן הפרטי שלי

 

[AYELET1]

דז´ה וו...

אני בכלל לא מבינה איך להורים נותר לב עדיין

 

[אתיר]

תרשמו גם אותי

 

[gitcat]

העדין הזה? הוא נראה כמו מלאך!!

תרשמו גם אותי לקבוצת תמיכה אם נשאר עוד מקום פנוי. עצות אין לי רק הזדהות טוטאלית עם המצב הזה של הגיעו מים עד נפש.

 

[yalyul]

בחוץ כולם עם כנפי תכלת../images/Emo6.gif

אבל בבית

מהלכת... לא שזה מנחם אותי שזו צרת רבים ,אני באמת על סף יאוש ולא בא לי לוותר לו - הוא מוציא את ה

שבי כל כך בקלות... חייבת למצוא תוכנית הבראה... גם אצלכם הגדולים מסבירים איך לחנך את הקטנים..

 

[AYELET1]

אצלי...

2 הגדולים מסבירים לי איך לחנך זה את זה

 

[yalyul]

../images/Emo6.gif שלא למות ? התכשיט שלח לי ...

גלויית סליחה וירטואלית... ישירות ל e-mail ובנתיים מריבות גם היום עד השמיים ...הנ"ל מעוניין יותר בבנות מאשר בהכנת שיעורים ממחר בידוד תרבותי = טלויזיה-

מחשב-

פלאפון-

ואחרי שישנא אותי ממש....אשלח לו חיבוק וירטואלי ...ישירות ל- e- mail שלו , מכל תלמידי השכלתי...