זה עניין סובייקטיבי לחלוטין
העובדה היא שקהילות הפרוג באינטרנט בארץ ובעולם בד"כ תמיד מקדמות מוזיקה מורכבת ומאתגרת יותר לאו דווקא אומרת שמה שציינת נכון עבור כל האנשים. זה נכון שא"לפ בגדול היו להקה שהיו לה גם הרבה רגעים חלשים, אבל גם ג'נסיס היתה כזאת, אפילו בתקופת הפרוג שלה. דרך אגב, אני חושב שטרילוג'י הוא בגדול האלבום הכי חלש של א"לפ. יש בו כמה רגעים שאני מאד אוהב, כמו יצירת הפתיחה, וטרילוג'י (בלי הקטע עם התופים) הוא אחד השירים הכי יפים ששמעתי בחיים - תפקידי הפסנתר של אמרסון שם פשוט מטרפים לי את המוח. יש גם את הבלדה הנחמדה של לייק והבולרו של האבדון שתמיד נראה לי כמו קטע מפוספס קצת, אבל הוא עדיין מגניב. מעבר לזה, רוב הקטעים באלבום די חלשים: הו דאון מגניב, אבל נמאס ממש מהר. השריף חביב ומשעשע, אבל לא מספיק טוב בשביל לצאת מהקטע של 'בדיחה'. living sin, במיוחד, הוא אולי הקטע הפתטי ביותר ששמעתי מהלהקה (כולל הזוועות של השנים המאוחרות). בגדול, אני חושב שגם היצירות הטובות באלבום הזה (למעט אולי שיר הנושא ויצירת הפתיחה) לא מגיעות לשיאים של האלבומים האחרים של אל"פ (אני גם מאד אוהב את 'תמונות בתערוכה', למרות שאמרסון הגיע שם להגזמה כרונית עם הסאונדים של הקלידים). 'ניתוח סלט המוח' הרבה יותר שלם לדעתי, ואין בו אף קטע שאני לא אוהב (בעצם, החלק השלישי בקארן מגוחך למדי, אבל איכשהו שורדים אותו כי הוא בא אחרי שני הקודמים).
העובדה היא שקהילות הפרוג באינטרנט בארץ ובעולם בד"כ תמיד מקדמות מוזיקה מורכבת ומאתגרת יותר לאו דווקא אומרת שמה שציינת נכון עבור כל האנשים. זה נכון שא"לפ בגדול היו להקה שהיו לה גם הרבה רגעים חלשים, אבל גם ג'נסיס היתה כזאת, אפילו בתקופת הפרוג שלה. דרך אגב, אני חושב שטרילוג'י הוא בגדול האלבום הכי חלש של א"לפ. יש בו כמה רגעים שאני מאד אוהב, כמו יצירת הפתיחה, וטרילוג'י (בלי הקטע עם התופים) הוא אחד השירים הכי יפים ששמעתי בחיים - תפקידי הפסנתר של אמרסון שם פשוט מטרפים לי את המוח. יש גם את הבלדה הנחמדה של לייק והבולרו של האבדון שתמיד נראה לי כמו קטע מפוספס קצת, אבל הוא עדיין מגניב. מעבר לזה, רוב הקטעים באלבום די חלשים: הו דאון מגניב, אבל נמאס ממש מהר. השריף חביב ומשעשע, אבל לא מספיק טוב בשביל לצאת מהקטע של 'בדיחה'. living sin, במיוחד, הוא אולי הקטע הפתטי ביותר ששמעתי מהלהקה (כולל הזוועות של השנים המאוחרות). בגדול, אני חושב שגם היצירות הטובות באלבום הזה (למעט אולי שיר הנושא ויצירת הפתיחה) לא מגיעות לשיאים של האלבומים האחרים של אל"פ (אני גם מאד אוהב את 'תמונות בתערוכה', למרות שאמרסון הגיע שם להגזמה כרונית עם הסאונדים של הקלידים). 'ניתוח סלט המוח' הרבה יותר שלם לדעתי, ואין בו אף קטע שאני לא אוהב (בעצם, החלק השלישי בקארן מגוחך למדי, אבל איכשהו שורדים אותו כי הוא בא אחרי שני הקודמים).
