אתה צודק, זה לא קשור למוסיקה
זה קשור לפסיכולוגיה, לדעתי. ולעוד כמה דברים אחרים. מוסיקה זה דבר שעובר תהליך של חיים (מהלידה ועד המוות) אינספור פעמים עד המוות האמיתי והסופי שלו - וזה דבר שהוא מאוד נדיר, וגם מאוד הפיך. כל יצירה נולדת קודם כל בראשו של המלחין. כל מקרה לגופו - לפעמים הלידה הזו כוללת חלקים גדולים מאוד מפיסת המוסיקה המוגמרת, ולפעמים זה ניצוץ שגורם ללידתה של שאר המוסיקה, מבלי שהוא שורד בעצמו בסוף התהליך. אחרי שהמלחין מסיים להלחין את היצירה שלו, היא נולדת שוב כשמבצעים אותה. גם שם היא עוברת איזה ניתוח מוח פתוח ואכזרי, שלעתים משנה את כל המהות שלה מן היסוד, ובמקרה הקיצוני השני - לא משנה בה דבר. זה התהליך של אימוץ היצירה ע"י ההרכב המבצע, שיכול לכלול את המלחין ויכול גם שלא. לידה נוספת מתרחשת כשמבצעים לראשונה את היצירה בפני קהל שלא מכיר אותה. היצירה נולדת במוחו של כל מאזין. על פי מידת מוכנותו של המאזין לקלוט את היצירה, ובהשפעת אינספור נסיבות אחרות (מגודל האולם שבו זה קורה, ועד תוצאת המשחק בין מכבי לבית"ר בערב של ההופעה), המוסיקה מקבלת מקום שונה אצל כל אחד במוח. אם להמשיך ולהשתמש במטאפורות מעולם ההריון - לפעמים רק הקרקפת מבצבצת החוצה, ולפעמים התינוק יוצא החוצה בשלמותו, צווח וצוהל - אך זה מאוד נדיר. לפעמים קולטים רבע מנגינה, ולפעמים מבינים את כל היצירה, כולל ההשלכות שלה על עולם הכלכלה. עם או בלי קשר לזה יש גם תהליך של הקלטת אלבום, שבו יש מיליארד "לידות קטנות" שכאלה, ובו נבראים אינספור יקומים שמכילים כמויות אדירות של אינפורמציה (שיש לה משמעות לא בהכרח עבור כל העולם) סביב כל תו ותו. לאן מתקדם זיון השכל הגדול הזה? בעצם כל אלה הם דוגמאות לתהליכים שקורים סביב המוסיקה. הם קשורים ולא קשורים, אך הם בלתי-נפרדים מהמוסיקה, וזה בטוח. כל תהליך כזה הוא תהליך עם זהות, עם חיים ועם הרבה מאפיינים שניתן להגדיר. מה שקורה בראש כשמאזינים ליצירה מוסיקלית שוב ושוב, זה עוד אחד מאותם תהליכים. נכון שכולנו בני אדם שונים, כל אחד שונה במקצת מזה שעומד לידו, אך יש לכולנו המון דברים משותפים, וזה גורם לכך שישנם מקרים רבים של תגובות דומות (ברמת דיוק מאוד אורגנית) לאירועים זהים. והעובדה היא שאנשים רבים ששמעו את המוסיקה של אמרסון, לייק אנד פאלמר, עברו תהליך זהה, שתחילתו בפליאה ואפילו הערצה כלפי המוסיקה שלהם, וסופו בשריקות בוז רועמות. אני לא חושב שצריך "להאשים" את ההרכב הזה בכך. מה שכן, כנראה שהמוסיקה שלהם מתקיימת בתוך מנעד התפתחותי קטן יחסית, כך שלא לוקח המון זמן להפנים את המוסיקה הזו ו"למצות" אותה בראש, וכתוצאה מכך ממשיכים הלאה יחסית מהר (יחסית מהר זה יכול להיות שנה עד שלוש שנים בעיני). זה מאוד אינדיבידואלי, אך אני ראיתי בעיניים שלי איך ילדה מתבגרת עוברת תהליך מואץ שכזה תוך פחות משנה - מחדר שקירותיו מכוסים בפוסטרים של בריטני ספירס, החדר שלה נוקה ונהפך לבן, והמוסיקה שהיא שומעת הפכה לנירוונה ופרל ג'אם, ואז גם לקינג קרימזון, ומי יודע לאן זה יכול להגיע. מגוון האפשרויות שקיימות כיום עבור מאזין הוא בלתי-נתפס, וכנראה שבתוך כל זה ELP לא תופסים יותר מדי מקום. זו מסקנה שלא צריך להיות קשה להגיע אליה. למרות ההתפתחות הגדולה שלהם, בין האלבום הראשון והרביעי שלהם יש יותר דברים דומים מדברים שונים, כפי שעולה מניתוח מוסיקלי טהור. כמובן שיש שם עוד הרבה דברים חוץ ממוסיקה, אך כנראה שעבור חובב הרוק המתקדם הממוצע, אין שם מספיק כדי שזה ישרוד הרבה שלבים בהתפתחות ההאזנה ויכולת הקליטה המוסיקלית. התפקיד של ELP הוא עצום מהבחינה הזו, אך הוא שורד רק מתחת לפני השטח. אולי זה איזשהו נתון יחסית קבוע שקיים בתוך כל בני האדם - היכולת הבסיסית ללמוד ולהתפתח, ששם את המוסיקה של ELP בפרופורציה אחרת, ואולי זה קורה, בסופו של דבר, עם כל המוסיקה בעולם. על כל מקרה, אני לא "יודע" מספיק כדי להעיד האם יש לתהליך הזה סוף, שלאחריו יהיה ניתן לקבוע קביעות "אובייקטיביות" לגבי כל פיסת מוסיקה בעולם, או שזוית ההסתכלות על מוסיקה היא דבר שמשתנה לנצח. אני גם לא מכיר אף אחד אחר שיאמר לי שזה כך או כך בבטחון מלא.
