לפעמים זה בדיוק ההיפך
הרבה שנים לפני שהורדתי את הכיפה (טכנית) כבר לא האמנתי באלוהים, בהתחלה לא במופעו היהודי האורתודוקסי ומאוחר יותר הבנתי שגם לא בכלל. למעשה, עוד לפני הגיעי למצוות (אחחח... האירוניה) כבר לא ראיתי טעם בשמירת מצוות ברשות הפרט (עד כמה שלזאטוט יש פרטיות) ובוודאי שלא היה לי דיבור עם קדוש. קיום המצוות היה קל, היה אוטומטי, כל הסביבה היתה מוכוונת מצוות. לתפילה הולכים כי בבית ספר חייבים או כי בשבת בבוקר כיף לשבת ברחבת הכותל מוצפת השמש ולראות שחפים מחורפנים מהתאורה הנצחית ואנשים מחורפנים נקודה. אז היה קשה לקיים מצוות?! לא. אבל כמה שנים יכול בן אדם לחשבן את הבלי העולם בזמן התפילה, להתעמק בדקויות השפה בזמן קריאת התורה ולספור בזמן תפילת עמידה (עד 60 בחול ו100 במועד) לפני שלושת הצעדים אחורה והנגיחה לפינת התיבה?! כמה פעמים אפשר להגיד "אופס... נשענתי בטעות על המתג ולא יהיה אור בזמן הקידוש? אז ´אופס´ נשענתי שוב - מה קורה לי היום?!!". מה שבאמת קשה זה לישון עד 14:00 בבוקר חג ולהתנצל רק על האיחור לארוחה, להניח תפילין (בארון - ל15 שנים), ללחוץ על מתג האור ביד לא רועדת (בשבת) ולהבין שהקוטג´ שליד השניצל (טבעול זה פיכסה) האמיתי הוא לא "דווקא להכעיס". כך עובדת כל דוקטורינת התנייה, אך מטיבה - רמאות שבין אדם לעצמו משאירה טעם טוב של חופש כאשר אט אט היא נמוגה כלא היתה. כמו שהוזכר כאן, אפילו טענת "יוצאים בשאלה כי היה קשה לקיים מצוות" כבר אינה מקפיצה את אינסטינקט ההתגוננות העצבני, במקומה יעלה חיוך ושאלה משודרגת אלייך: האם כל כך קשה לצפות כמה שעות בשבוע בכדורגל - ברוסית - תוך שאת לובשת צעיף כחול-צהוב? מה מפריע לך לקעקע נקודה אדומה נאווה במרכז מצחך? ומה כבר יקרה אם תקדישי כמה דקות לקריאת ההורוסקופ כל בוקר וערב? ...אז למה בעצם אינך הינדית נשואה אוהדת דינמו קייב הלובשת ירוק ואינה נכנסת למעליות בימי שלישי?!
הרבה שנים לפני שהורדתי את הכיפה (טכנית) כבר לא האמנתי באלוהים, בהתחלה לא במופעו היהודי האורתודוקסי ומאוחר יותר הבנתי שגם לא בכלל. למעשה, עוד לפני הגיעי למצוות (אחחח... האירוניה) כבר לא ראיתי טעם בשמירת מצוות ברשות הפרט (עד כמה שלזאטוט יש פרטיות) ובוודאי שלא היה לי דיבור עם קדוש. קיום המצוות היה קל, היה אוטומטי, כל הסביבה היתה מוכוונת מצוות. לתפילה הולכים כי בבית ספר חייבים או כי בשבת בבוקר כיף לשבת ברחבת הכותל מוצפת השמש ולראות שחפים מחורפנים מהתאורה הנצחית ואנשים מחורפנים נקודה. אז היה קשה לקיים מצוות?! לא. אבל כמה שנים יכול בן אדם לחשבן את הבלי העולם בזמן התפילה, להתעמק בדקויות השפה בזמן קריאת התורה ולספור בזמן תפילת עמידה (עד 60 בחול ו100 במועד) לפני שלושת הצעדים אחורה והנגיחה לפינת התיבה?! כמה פעמים אפשר להגיד "אופס... נשענתי בטעות על המתג ולא יהיה אור בזמן הקידוש? אז ´אופס´ נשענתי שוב - מה קורה לי היום?!!". מה שבאמת קשה זה לישון עד 14:00 בבוקר חג ולהתנצל רק על האיחור לארוחה, להניח תפילין (בארון - ל15 שנים), ללחוץ על מתג האור ביד לא רועדת (בשבת) ולהבין שהקוטג´ שליד השניצל (טבעול זה פיכסה) האמיתי הוא לא "דווקא להכעיס". כך עובדת כל דוקטורינת התנייה, אך מטיבה - רמאות שבין אדם לעצמו משאירה טעם טוב של חופש כאשר אט אט היא נמוגה כלא היתה. כמו שהוזכר כאן, אפילו טענת "יוצאים בשאלה כי היה קשה לקיים מצוות" כבר אינה מקפיצה את אינסטינקט ההתגוננות העצבני, במקומה יעלה חיוך ושאלה משודרגת אלייך: האם כל כך קשה לצפות כמה שעות בשבוע בכדורגל - ברוסית - תוך שאת לובשת צעיף כחול-צהוב? מה מפריע לך לקעקע נקודה אדומה נאווה במרכז מצחך? ומה כבר יקרה אם תקדישי כמה דקות לקריאת ההורוסקופ כל בוקר וערב? ...אז למה בעצם אינך הינדית נשואה אוהדת דינמו קייב הלובשת ירוק ואינה נכנסת למעליות בימי שלישי?!
