שאלה רעיונית

WhiteBear

New member
כרצונך, אני אשאל שוב:

1) מה שלומך, הכול טוב? (צוחק...
) פשוט אין לך חשק לענות להמון שאלות פה... אבל אחלה, אתה לא חייב כלום לאף אחד. מילא, אתה בטח כבר יודע את זה. 2) כל מה שאני מנסה לדעת זה: האם מה שלמדת מהמורה שלך שקשור לריפוי הוא: א. חלק מאמנות הקונג פו שהוא למד ממורו שלו וכן הלאה. ב. שילוב של טכניקות שנלקחו משיטות אחרות (אם כן, איזה: הילינד, שיאצו וכו´) ג. תחושה כלשהי שהועברה אליך לגבי בריאות, תחושה שאתה יכול להעביר הלאה לתלמידים שלך (אחרי תירגול וכו´ וכו´). אבל אם זאת, משהו שהוא שלך (שלך = נתון לפרשנות, לא מחפש לדקדק פה.) ד. כל התשובות כן/לא נכונות. ה.
זהו, עכשיו אתה רק צריך לבחור תשובה ולסמן בריבוע... חיוך, הדוב הלבן.
 
או-קיי, או-קיי, ניצחת!

אני אשב ואענה לך. אה, רגע, יש פה מבחן אמריקאי... שניה, תן לראות... או-קיי! מתוך המבחן האמריקאי שעשית לי, "א" הוא התשובה הכי נכונה. הבעייתיות בהגדרה נובעת מהגמישות של כל העניין. בתור מדריך קונג-פו, אתה אמור להיות גם מטפל, בדרגה כזאת או אחרת. יש כל מיני סוגים ורמות של מטפלים (מרפאים). הרמה נובעת מהסטנדרט של המורה שלך, יחד עם הנטיות שלך. הסוג נובע מהידע שרכשת בנושא, בסיוע המורה שלך. אם אתה מכוון את עצמך לרמה גבוהה מאוד של ריפוי ואילו המורה שלך הסתפק ברמה בסיסית יותר, הוא ישמש יותר כמכוון ומנחה בדרך להגעתך לרמות הגבוהות. אני מזכיר לך ש"קונג-פו" פירושו בקירוב "יכולות נרכשות". מומחה לקונג-פו הוא מומחה למיומנויות אנושיות. הוא יודע איך בונים מיומנות, ממה היא מורכבת, איך היא נוצרת, איך היא נעלמת וכולי. זוהי המומחיות שלו. אמנות הלחימה ואמנות הריפוי הינן רק אפליקציות של קונג-פו - הן לא קונג-פו. אם "אמנות הלחימה" זה תוכנת "Word", אז קונג-פו זה "שפת C". כשאני מלמד אמנות לחימה, אני בהחלט עשוי למצוא את עצמי מפנה תלמיד למומחה לשיטה כזאת או אחרת. זה לא יקרה הרבה, כי בשושלת שלי אנחנו נוטים להיות מומחים לאמנות הלחימה הפיסית. אבל זה בהחלט יכול לקרות! בתחום אמנות הריפוי, המורה שלי איננו מומחה. אבל הוא בהחלט מסוגל לכוון את תלמידיו לרמה גבוהה בתחום זה, במידה והם נוטים לכך. אם יש צורך, הוא יכול גם להפנות אותם למומחים לריפוי ו/או לסייע להם בתקופת לימודיהם אצל מומחים אלה. אני אינני מומחה באמנות הריפוי כרגע, אבל אני שוקד על תחום זה ולומד אותו. אני מוסמך להכשיר מטפלים (בין היתר כי אדע "להשתמש" במומחים חיצוניים לצורך הכשרתם...), להסמיך מטפלים וכמובן שאני מוסמך לטפל, למרות שאינני מומחה בתחום זה עדיין. מוזר? מבלבל? לא הגיוני? לאו דווקא! זה מה שקורה כאשר אתה מומחה בקונג-פו (היכולת האנושית). אם המורה שלך עצמו הינו מרפא מיומן ומנוסה, את רוב הידע שתזדקק לו בריפוי אתה תוכל לשאוב ישירות ממנו, אבל אפילו אז, ההמלצה היא "לצאת למסע" של גילוי, לימוד, חקירה והשתפרות, שחורג מחצרו הפנימית של המורה שלך.
 

WhiteBear

New member
בראוו ../images/Emo13.gif *מחיאות כפיים*

אהבתי את התשובה. ואני מעוניין לתת רק הערה אחת, הסיבה שאני "נאלץ" להכיר בגישה שלך כמשהו "אמיתי" זה העובדה שאני ממש מעריך את יכולת הכתיבה שלך. אתה פשוט לא מזבל את השכל, וכותב שיבינו אותך. וזה מורגש (לי). אז סחה. אה כן, ואיך לומדים לבחור מורי דרך? (איך השחלתי אותה, אה...) השואל הרנדומלי, הדוב הלבן.
 

Zeev Foux

New member
תשובה והרחבה קטנה ?!?

ראשית, ולבן – לדעתי בהחלט צריך להיות מצב שבו תוכל להוריד דברים מהשיטה ולהשמיטם (בעיקר תנועות ותבניות). שנית (גם) לדוד השינוי הוא דבר מובנה באומנויות הלימה אפילו אם ניקח את ההיסטוריה הידועה של וואנג שו ג´ין: * הוא שינה את השיטה (הוסיף טאי צ´י שגם אותו הוא שינה, כדוגמא אחת) * מורו (אני מתייחס לג´אנג ג´או דונג) שינה את השיטה - שילב בין שינג אי ובה גווה על בסיס אישי * מוריו של ג´אנג ג´או דונג (גם לשינג אי וגם לבה גווה) שינו את השיטה - אחד מהם אפילו המציא שיטה... לפי מיטב ידיעתי כך בכל שושלת מוכרת בסין. תשאלו את צחי (שחזר זה עתה מאימונים מטורפים בהונג קונג אצל ה"סבא" של השיטה). אז יכול לטעון מי שרוצה – כגון בן – שכל המורים מלמדים את אותה תמצית, את אותו קונג פו, ולכן השינויים הם קוסמטיים בעיקר (למעשה אני אפילו מסכים עם העיקרון הזה). למרות שהתרגילים אינם אותם תרגילים, ברמה העקרונית הם אותו דבר... אבל איפה מתחיל להיווצר הבעיה? – לא כשמתייחסים למורה זה או אחר אלא ל"שיטה" זו או אחרת, לבית ספר זה או אחר. זהו השלב שבו אנו מתחילים להיצמד לקליפה – או כלשונו של בודהא - אנחנו ממשיכים לסחוב את הסירה גם לאחר שעברנו את הנהר. זה השלב שבו אנחנו מתחילים להאדיר את ה"סירה" ולספר עליה (לעצמנו, בעיקר לעצמנו) שקרים ובדותות. ישנם שני סוגים של בתי ספר (שתי קצוות). האחד הוא בית הספר האידיאלי (בעיני החניך המצוי) בו אתה מקבל ידע המועבר אליך בצורה היררכית, ללא צורך לשנות מאום (כמובן שישנה רציונליזציה של הדרך – כמו שישנה רציונליזציה של הרבה מנהגים שלילים) ובל בסופו של דבר עוסקים בבית ספר זה בהאדרת הדרך, בהאדרת השיטה ובהאדרת בית הספר. רוב בתי הספר הם כאלו – ובמערב זהו הרוב המוחלט. זהו בית ספר שבו ברור לתלמיד מי יותר "טוב" ממנו (לדוגמא כל החגורות שחורות טובות יותר מהחגורות החומות), ברור לתלמיד מהם הדרישות ממנו (קודם עושים א, אחר כך ב´, אחר כך בחינה ראשונה, אחר כך...) וההתייחסות הוא לתלמיד כאל תלמיד... לא כאל מאסטר בפוטנציה. בית הספר השני הוא זה שעוסק בהאדרת התלמיד.... בבית ספר זה התלמיד הוא המורה האישי של עצמו מהרגע הראשון, כשישנה מסגרת כללית של הכוונה. זהו המקום שבו התלמיד לא מוחק את האגו שלו לפני משהו אחר, אלא כתוצאה ההתמודדות יום יומית עם לימוד עצמי והבנת הקונספט השלילי הטמון באגו ואיך שהוא מפריע ללימוד עצמי. זהו בית ספר בו כל תלמיד וכל שיעור הם אישיים – למרות שישנה קבוצה שניתן להתאמן בתוכה (בעיקר על קרבות ומגע עם היריב). זהו בית ספר שכתוצאה מכך שכל תלמיד שונה מחברו כל אחד עושה את התנועות קצת שונה, ואולי יום אחד ישנה אותם אף לחלוטין. זהו בית ספר שלא צריך ללמוד את כל התנועות והתבניות בו, צריך רק ללמוד איך לומדים. זהו בית הספר המסורתי. תלמידים רבים ששהו במזרח ולמדו אצל מורים מסורתיים מתלוננים על "חוסר סדר" או "חוסר שיטה" בלימודים שמלמדים אותם. המורים נראים להם לא ממש מסודרים בדרך שה הם מלמדים, הרמה ה"דידקטית" לוקה בחסר משהו, הערפול חוגג.... וראה איזה פלא, לאחר חמש-עשר שנים התלמיד פתאום "יודע" ! פתאום מתגבשות בו תובנות חדשות ! אותו תלמיד חוזר לעיתים ארצה (או לארה"ב או לנורווגיה) ומתחיל ללמד. מהר מאוד משתלטים עליו ההרגלים הישנים של חשיבה דידקטית ומסודרת, של הסברים ברורים ויוצר בית ספר שבו הוא המורה – זה שמלמד את כולם מה לעשות.... זה השלב שבו יכולים לצוץ ראשוני השקרים (העצמיים).... זה השלב שבו הוא יתחיל להגביל אחרים בהגבלות של היו לו כשלמד.... זה השלב שבו ההיגיון ישתלט על האמת. בבית ספר זה הוא ילמד את השיטה שלו בצורה הכי טובה שיש, יהיו לו אלפי תלמידים, אך לעולם לא יוכל ללמד מישהו שיעלה עליו. תמיד תלמידיו יהיו מתחתיו. אבל, אין לי כוח (וזמן) להיכנס לדיון מעמיק, לכן אבחר במוצא הקל – אודיע שזאת דעתי ובאווירה הפוליטקלי קורקט של הפורם אקווה שלא יתווכחו איתי.....
 

elendil

New member
מרתק, תודה.

זאב, כרגיל התגובות שלך (שיכולות להקרא ´מאמרים´ מבחינתי) מעוררות מחשבה ובחינה מחודשת של מה "שחשבתי" שאני יודע ומבין. רוני.
 
תגובה לזאב - לא מסכים (ארוך)

נכון שכל מורה משנה משהו, ירצה או לא - אבל אני לא מדבר על מאסטר, שהבין את שיטתו על-בוריה ובחר לעשות בה שינויים, אלא על תלמיד מתחיל (5-10 שנים) שהחליט שחסר לו משהו, או שמשהו מיותר, ויתר על הקשר עם המורה שלו, והלך לדרך עצמאית לפני שהבין את שיטתו עד הסוף. לגבי ואנג שו-צ´יו, הרי שהוא הוסיף "שלב כניסה" לשיטה, מעין "קרש-קפיצה" - אבל לא שינה את מה שלמד ממוריו, ואף לא חשב שהוא גדול מספיק בשביל לכתוב "שיר דור" משלו; וכשרואים תמונות שלו, של תלמידו ואנג פו-לאי ושל ניר מלחי, רואים איכות-תנועה דומה, שמראה משהו על יכולת אמיתית שעברה מאדם לאדם, ולא רק "קליפה חיצונית". אני לא מסכים עם הטענה שכל השיטות מגיעות בסופו של דבר לאותו המקום; יצא לי לראות, בנוכחותך, מורה לטאי-צ´י, שינג-אי ופה-קואה משיטה אחרת משלי, ולמרות שאין לי ספק ביכולתו הרבה, בפירוש הרגשתי ששפת-התנועה שלו שונה מזו של השיטה שלי, ה"פה-ג´ינג" שלו שונה ממה שאני מכיר (או שמה שהוא הדגים, בין השאר עלי, לא היה פה-ג´ינג - אבל כשהמורה שלי הדגים עלי את אותה התנועה בטאי-צ´י, הרושם הפיזי נשאר כמה ימים אחרי-כן, ואצל המורה הנ"ל - לא) - בקיצור, השיטה שלו לא מובילה לאותו המקום שהשיטה שאני לומד מובילה אליו, למרות שגם הוא עושה (לכאורה) את אותן השיטות. התאמנתי בעבר בטאי-צ´י עם מורה שעזב את ואנג פו-לאי; למרות שהוא שונה מאוד באופיו ובתנועתו מניר, המורה שלי, יש דבר מאוד דומה ב"פה-ג´ינג" שלהם, כוח אמיתי שאתה מרגיש שהם מוציאים רק מאית ממנו, וזה דבר שבפירוש היה חסר אצל המורה שהדגים עלי, בנוכחותך, את ה"פנץ´-ליין" של התנועה "לו שיאו-פו" בטאי-צ´י. יצא לי לראות את רוני קלוגר מלמד, מדגים ומיישם קראטה; אין לי שום ספק ברמתו הגבוהה; אבל ברור לי שהיכולת התנועתית שלו שונה מאוד (לא טובה יותר או פחות, אלא שונה) מזו של, לדוגמא, איתן בן-מאיר, שלימד אותי אייקידו, או מזו של המורה הסיני הנ"ל, או של ניר מלחי; וברור לי שהיכולת הזו היא תוצאה של צורת אימונים מסוימת. שנה את צורה האימונים, ותשנה את היכולת התנועתית של המתאמן. בסדנת "ארחות לוחמים" יצא לי לראות אמני לחימה ברמות גבוהות מאוד, משיטות שונות רבות, ואם היו לי ספקות קודם-לכן, היום כבר אין לי - כל השיטות לא מובילות לאותו המקום. כשאתה מדבר על בתי-ספר שמשמרים תרגילים ומאבדים את המשמעות שלהם, או "נצמדים לקליפה" כלשונך, אני מסכים - אבל אני חושב שמורה שמלמד בית-ספר כזה, ממילא איבד את תוכן השיטה, אם בכלל ידע אותו. אם למורה יש יכולת שבאה לא מכישרון אלא מהבנה אמיתי של השיטה (טוב, וגם מכישרון), הוא ידע להעביר הלאה את מה שעומד מאחורי הקליפה. יש להבדיל בין אדם בעל יכולת גבוהה הבאה מכישרון, לבין אדם שבאמת הבין את השורש של השיטה שהוא לומד: הראשון יכול ללמד תנועות וטכניקות, אבל לא כישרון; הוא לא יוכל להעמיד תלמידים ברמתו או יותר, אלא אם ימצא מוכשרים כמותו. (ראה לדוגמא את מייקל ג´ורדן, כדורסלן מדהים; אתה חושב שהוא יכול להעמיד שחקני כדורסל ברמתו? מישהו זוכר את התלמידים של מוצארט? כישרון מולד אינו ניתן ללימוד; מי שתלוי בו להתקדמות יגיע לקיר וייעצר בו, ותלמידיו ייעצרו איתו או הרבה לפניו.) בעל ההבנה, לעומת זאת, יוכל באמת לפרק את שיטתו ולהרכיבה מחדש לכל תלמיד, אבל יוכל באותה מידה ללמד באותה כיתה את אותו תרגיל כך שיתאים לתלמידים שונים עם יכולות שונות; ובעוד שמורה מהסוג הראשון יוכל להעמיד מעריצים, אבל לא יוכל לקדם אותם מעבר לרמת הכישרון האישי, בעל ההבנה יוכל להעביר את ההבנה הלאה, בלי להיות תלוי בכישרון מולד. אתה מדבר הרבה בזכות "אי-סדר" בלימוד, אבל מתעלם מכך שיש לא-מעט בתי-ספר מאוד מסודרים שמעבירים יכולת אמיתית, לא רק קליפה; אני יכול להביא כדוגמא מתחום הקשתות היפנית את הספר "זן באמנות הקשת", בקטע בו הכותב, אויגן הריגל, ניסה להמציא דרך חדשה, שנראתה לו נוחה יותר, להחזיק בחץ. יש מן-הסתם דוגמאות רבות נוספות. סדר אינו תמיד דבר רע. אתה כותכ: "2. לרובינו קורה גם אחרי שלוש עשרה שנה שאנו מגלים אלמטים חשובים ביותר בשיטה ומיבנים את ההקשרים השונים של התרגילים. אם לדעתך זה קורה כתוצאה מכך שאנו עוסקים 13 שנה בחלקים שונים של שיטה אחת, תחשוב מה היה קורה אם היית עושה 13 שנים (או 30 שנה) שלוש שיטות או ארבע.... ההבנה שהיית משיג לא הייתה פחותה ובכך אני בטוח. התרגיל עצמו שאתה חושש לשנות לא היה הבורג שלא ניתן להחליפו מבלי למוטת את מגדל שלוש עשרה השנה שלך, אלא פשוט ציר שאתה בחרת להסתובב סביבו. אל תהיה בטוח שזה הציר היחיד האפשרי..." כאן אני חוזר למה שכתבתי קודם, לגבי צורת האימון שקובעת את יכולתו של התלמיד. השיטה שאני לומד בנויה על שחרור, בתור בסיס. שיטות אחרות בנויות על דברים אחרים; מה שקראטקא יקרא משוחרר, נראה לי מאוד תפוס. אם הייתי לומד שיטה "תפוסה" יחסית לטאי-צ´י, זה היה מפריע לי ללמוד את הבסיס של השיטה העיקרית שלי. ההבנה שהייתי מקבל לא היתה דומה כלל למה שהגעתי אליו הפעם, כי מדובר על הבנה "טאי-צ´י-איסטית" לחלוטין. בלי לתרגל את התרגיל המסוים הזה, לא הייתי מגיע אליה בשום צורה אחרת. (וכמובן שאתה רשאי לא לקבל זאת, וברוח הפוליטיקלי-קורקטיות של הפורום אין אפשרות ממשית להתווכח על זה, כי זו רק דעתי...) אבל בכל זאת הערה אחת: אם אין לך כוח להיכנס לדיון מעמיק - אל תתחיל אותו...
 

Zeev Foux

New member
ידעת ומצאת - תאמין

ידעתי שתקפוץ עלי בנושא וונג שו ג´ין
1. שינוי בשיטה ------------------ אני יודע בברור כי לניר, למורו וואנג פו לאי יש את אותה איכות תנועה, הנובעת מאותו מקור פנימי ולא מחיקוי חיצוני של אותן תנועות. אני גם מאמין כי מקור פנימי זה הוא המשותף למורים רבים בשושלת. עם זאת, ההיסטוריה מראה כי המורים של וואנג שו ג´ין שינו את התנועות - התבנית והתרגילים - כל אחד בדורו. המידע הקיים הוא שאף אחד מבני הכיתה של וואנג שו ג´ין (תלמידיו האחרים של ג´אנג ג´או דונג) לא עושה תבניות זהות למה שוואנג שו ג´ין עשה. אז אם מזה אתה מסיק שכולם שינו את השיטה ורק וואנג שו ג´ין שימר את השיטה האמיתית - זכותך. אני מסיק מכך שלמרות שהסינים מדברים רבות על המשכיות ושושלות, הרי חיקוי מדוייק של התבניות והתנועות לא ממש קורה. למעשה כל דור משנה את השיטה. (החיצונית, לא את המקור הפנימי). בטח שלא כל השיטות מובילות לאותו דבר פנימי. ברור לי שאימון בקשת יניב תוצאה שונה מאימון בשינג אי או בקארטה. אני רק טוען כי השינוי בשיטה - מבלי לפגוע באותו מקור פנימי - הרבה יותר גדול ממה שאנו סוברים, לעתים יותר גדול ממה שמורים שלנו מוכנים שנחשוב... 2. בתי ספר, סדר ואי סדר ------------------ וודאי שאני לא מדבר בזכות אי סדר. אני רק אומר שטמון באי הסדר הרבה יותר מהרושם הראשוני הכפוף לצורת חשיבה וחינוך מסויים. אני גם לא מדבר בגנות בית הספר המסודר וכמו שאמרת, וכאן אני יכול לקחת את המרכז הישראלי לטאי צ´י כדוגמא, ישנם בתי ספר מסודרים שמעבירם גם יכולת אמיתית, ולא רק קליפה. אני טוען (ואף מוסיף שזה נפוץ יחסית) שתלמידים בבתי ספר מסודרים נוטים לראות בקליפה את העיקר – ולהשפיע בכך אפילו על המורה. לא אני המצאתי את האמרה "כוח משחית" וראיתי (גם בטאיוואן) מורים שנשבו על ידי העמדה שהם תופסים. "בעיה" נוספת של בתי ספר מסודרים – וזה מעין מלכוד 22 – זה שהם מצליחים כי זהו בית הספר האידאלי במערב. ההצלחה גורמת לכמות גדולה של תלמידים, מה שיוצר פורמליזציה, שגורמת בתורה היררכיה, שיוצרת התייחסות שאינה אישית לתלמיד. מעט בתי ספר שאני מכיר מצליחים להיחלץ מזה. כשהייתי עול בשנים ועברתי מקרטה (שוטוקאן) לקונג פו (גמל שלמה/אגרוף ארוך), אמר לי המורה דבר מעניין – שעקרונות הלימוד הסיני דומים לעקרונות הרפואה הסינית. ישנם דרכים שונות באמצעים שונים – עשבים, תזונה, דיקור, מסג´ – להשפיע על המערכות בגוף ולהגיע לאיזון הדינמי הנדרש. לא כל רופא יכול/רוצה להשתמש בכל האמצעים ובטח שאין אחד שיודע את כולם. ברור שהחולה לא מוכשר תמיד לרקוח לעצמו את התרופה, אך ההרכב, המינון והתוצאה שונים מרופא לרופא, מחולה לחולה. ולגבי המורה שלי - נו, טוב, עוד לא ראית את אבא שלי עושה פה ג´ין....
אבל ברצינות – במשך כל שהותי עמו (משנת 1990) לא ראיתי אותו עושה פה ג´ין אפילו פעם אחת. שמעתי על פעם אחת (הייתי בדיוק בחופש בארץ) ואת התוצאה ראיתי לאחר שלושה שבועות כשחזרתי לטאיוואן – פנים כף היד של התלמיד - שהמורה סטר בה - הייתה עדיין כחולה-סגולה.
 
לזאב, שאלה:

אתה כותב: " זהו השלב שבו אנו מתחילים להיצמד לקליפה – או כלשונו של בודהא - אנחנו ממשיכים לסחוב את הסירה גם לאחר שעברנו את הנהר. זה השלב שבו אנחנו מתחילים להאדיר את ה"סירה" ולספר עליה (לעצמנו, בעיקר לעצמנו) שקרים ובדותות. ישנם שני סוגים של בתי ספר (שתי קצוות). האחד הוא בית הספר האידיאלי (בעיני החניך המצוי) בו אתה מקבל ידע המועבר אליך בצורה היררכית, ללא צורך לשנות מאום (כמובן שישנה רציונליזציה של הדרך – כמו שישנה רציונליזציה של הרבה מנהגים שלילים) ובל בסופו של דבר עוסקים בבית ספר זה . רוב בתי הספר הם כאלו – ובמערב זהו הרוב המוחלט. זהו בית ספר שבו ברור לתלמיד מי יותר "טוב" ממנו (לדוגמא כל החגורות שחורות טובות יותר מהחגורות החומות), ברור לתלמיד מהם הדרישות ממנו (קודם עושים א, אחר כך ב´, אחר כך בחינה ראשונה, אחר כך...) וההתייחסות הוא לתלמיד כאל תלמיד... לא כאל מאסטר בפוטנציה. " אוירה בבית-הספר היא דבר אחד, מבנה בית-הספר הוא דבר אחר; המבנה שאתה מתאר מתאים בצורה מדויקת לבתי-ספר יפניים לאמנויות לחימה; אם אתה טוען שכל בית-ספר שבנוי כך עוסק, כלשונך, "בהאדרת הדרך, בהאדרת השיטה ובהאדרת בית הספר", אתה פוסל - ובגדול! - את כל בתי-הספר היפניים, או אלה הבנויים על-פי מודל יפני. האם לכך התכוונת? או שהשעה המוזרה הזו גורמת לי להבין אותך לא נכון?
 

Zeev Foux

New member
השעה, כנראה השעה

מי אני, יבחוש בן שלולית, שאוכל לדבר בזכות או בגנות בתי ספר יפניים או סינים או ישראלים בהכללה? בתי ספר יפנים רבים – בעיקר אלו העוסקים בתחרות כגון ג´ודו או קנדו, אך גם אחרים – אינם יכולים אפילו להיתפס לקליפה מאחר ו"המזרון" לא מרשה זאת. לעומת זאת, גיסי (שמתאמן (לא מלמד) חמש ימים בשבוע בבאייקידו כבר 16 שנה) טוען כל הזמן כי הרבה מורים שהוא מכיר מתייחסים רק לקליפה (הדרך הטכנית הנכונה לביצוע טכניקה) ולא למהות האמיתית של התנועה.
 
לעצם הדיון

ברבות מהתגובות כאן מעל דפי הפורום ואפילו כאן, במאמרים המקושרים לנושא זה , משתמע לא אחת כי כל שינוי וסטייה מהשיטה כפי שנשתמרה ראוי לגינוי ולהוקעה . לצערי אנו תופסים את שיטות ההוראה כמיועדות לשמירה על מסורת עתיקת יומין מבלי להתייחס כלל לצורכי התלמידים . אנו שוכחים לעיתים להתאים את שיטות האימון ורמת הדרישות לתלמידים עצמם , ובכך איננו מאפשרים לתלמיד לבטא את יכולותיו ואת כישוריו הוא . כל זאת כמובן מבלי לפגוע במהות השיטה , תוך שימת דגש על שמירת המסגרת הכללית בשיטת ההוראה ( אסכולה כזאת או אחרת ) . לא אחת נשמע כי : " אנו חייבים לשמור על … " האם אנו באמת חייבים לשמור על ? אני סבור ( כמובן ע"פ הבנתי כמאמן ) כי עלינו לפחות המאמנים להקנות לתלמידינו את היכולת להתפתח באופן שיתאים ליכולותיו הפיסיות והמנטליות של התלמיד . האם לכולנו תתאים צורת עבודה מאוד מסוימת ? האם בכך שנעבוד "בצורה מרובעת וחדה " לא נגרע מיכולתו של התלמיד להביא לידי ביטוי את אישיותו הוא ? למה הדבר דומה ? לדת עתיקת יומין , אשר מתעקשת לשמר את חוקיה מבלי להיות מסוגלת להביט קדימה או לפחות אל ההווה ולהתאים את דרכה כך שתתאים עצמה לכלל . בכך שתנסה הדת לשמר עצמה מבלי להתייחס לכך היא תביא במוקדם או במאוחר לקבוצות ותת קבוצות אשר כל אחת בפני עצמה , תבנה מסגרת חוקים וצורת אמונה אשר תתאים לה . זו למעשה ההתפתחות כפי שהיא מתבצעת גם בתחום אומנויות הלחימה . כל אחד מהמאמנים מביא את הידע הכללי שלו בכלל תחומי עיסוקיו כולל את אישיותו הוא כאדם מעבר ליכולותיו התנועתיים . כל זאת יחד יוצרים גישת עבודה ואולי צורת עבודה שונה מאשר בבסיס אותו למד המורה ( כבר ראיתי וחוויתי אימוני שוטוקאן אשר ביניהם לבין המקור מרחק שמים וארץ , כפפות אגרוף , שילוב היאבקות ועוד..) . עם השנים , למד כל תלמיד אצל מוריו , הוא העביר את התורה לתלמידיו ובטוחני כי חלק מהתנועות הנרכשות (עם השנים ) השתנו מעצם כך שיכולותיו של המורה והתלמיד לאורך השנים היו שונים מאוד !! לפני תקופה מעט ארוכה היה כאן דיון סוער לגבי שיטה חדשה מהי . ובכן ידידי לכל אחד מאתנו בעצם ישנה "שיטה חדשה " אותה שיטה בה הכנסנו את אישיותנו אנו (לפחות אותם אלה העוסקים בתחום מעבר לאימונים הדו שבועיים לצורך ההנאה האישית בלבד , אותם אלה אשר לקחו עיסוק זה כדרך חיים ואשר התחום תופס חלק נכבד מסדר יומם וחייהם ) , את יכולתנו הפיסית , התנועתית וכמובן המנטאלית . בטוחני כי אם נתבונן מעט , נמצא כי לכל אחד מאתנו לאחר שעסקנו שנים לא מבוטלות בתחום מסתתר " לוחם " או אומן לחימה מעט שונה מאשר המורה אצלו למדנו . לבסוף , לפחות ע"פ תפיסת עולמי אנו המאמנים שבננו , ראוי שנקנה לתלמידנו את הידע עד כמה שאנו מבינים אותו ( לטוב ולרע כל אחד ע"פ גישתו ואמונתו ) והכי חשוב שניתן לו או לה את היכולת להתפתח מבלי להגביל את מגוון האפשרויות העומדות בפניו לכל גווני הקשת . "מורה טוב הוא מורה המאפשר לתלמידיו להתפתח ע"פ כישוריהם הם " וכך אני רואה אותנו כמאמנים לאומנויות לחימה כאלה ואחרות מאמנים המסייעים לתלמידים להתפתח בדרכם הם . האם למוצר שנתקבל נקרא שיטה חדשה ? אם כן , שכך יהיה ( גם כך ישנם אלפי שיטות שונות בעולם לא כך זאב פוקס ? ) . ממני
 
צרכי התלמיד, צרכי השיטה

התגוננות רחוב כותב: "לצערי אנו תופסים את שיטות ההוראה כמיועדות לשמירה על מסורת עתיקת יומין מבלי להתייחס כלל לצורכי התלמידים . אנו שוכחים לעיתים להתאים את שיטות האימון ורמת הדרישות לתלמידים עצמם , ובכך איננו מאפשרים לתלמיד לבטא את יכולותיו ואת כישוריו הוא." האם יש שיטה המתאימה לכולם? האם מורה שינסה להתאים את השיטה לצרכי תלמידיו לא עלול למצוא את עצמו "מדלל" את הדרישות, מוריד את הרמה, מעניק דרגות ו/או חגורות למי שאינו ראוי להן, מכניס טכניקות ותנועות שנראות יפה אבל אין להן יישום מעשי? או להיפך - האם מורה שיתמקד בצד היישומי, ההגנתי, מתוך רצון לתת לתלמידיו יכולת לחימה תוך זמן קצר, לא ייאלץ לוותר על טכניקות הדורשות שנים של אימונים כדי להצליח, אבל מהוות רמה שאין להגיע אליה בדרך אחרת? עוד: "ובכן ידידי לכל אחד מאתנו בעצם ישנה "שיטה חדשה " אותה שיטה בה הכנסנו את אישיותנו אנו (לפחות אותם אלה העוסקים בתחום מעבר לאימונים הדו שבועיים לצורך ההנאה האישית בלבד , אותם אלה אשר לקחו עיסוק זה כדרך חיים ואשר התחום תופס חלק נכבד מסדר יומם וחייהם ) , את יכולתנו הפיסית , התנועתית וכמובן המנטאלית." ברור שאני זז, חושב, מלמד אחרת מהמורה שלי - אבל אני מכיר בכך שהוא יודע הרבה יותר ממני, ובכך שדרך הלימוד שלו אינה מכוונת להגיע לרמה בה אני נמצא, אלא לרמה גבוהה הרבה יותר. לכן יש בשיטה תרגילים שאני לא מבין, גם היום, אחרי כמעט 13 שנים - אני רק מבין שאני צריך ללמד גם את התרגילים האלה, בלי לשנות אותם, כדי לאפשר לתלמידי ללכת בדרך בה אני הולך; אם אוותר על אחד התרגילים האלה, אולי אחסיר בכך בורג קטן ממבנה גדול, שיתמוטט בלעדיו? אולי יש שיטות שאפשר ללמוד את הבסיס שלהן, ומשם להתפתח באופן עצמאי; בשיטה שאני לומד, גיליתי לאחרונה שאחד התרגילים, אליו התייחסתי כאל תרגיל לחימום בלבד, מהווה בעצם בסיס לסדרה שלמה של אפשרויות טכניות ותנועתיות, ושדרך הבנת הסדרה הזו אני צריך לבדוק מחדש את כל מה שאני יודע בשיטה - אחרי 13 שנים! אבל זה תרגיל שצריך לעשות כמה שנים טובות כדי להבין איך הוא מתקשר לשאר החומר בשיטה, ולכן אי-אפשר לומר לתלמידים למה עושים אותו, אלא פשוט עושים אותו. ואם הייתי מחליט שזה "סתם תרגיל חימום", ונותן במקומו לתלמידים שלי לרוץ מסביב לאולם? לאורך הדרך, כמה מהתלמידים שלמדו אצל המורה שלי והלכו לדרכם העצמאית, לא יידעו לעשות את החיבור הזה - לא רק בשביל תלמידיהם, אלא בשביל עצמם? וכמה עוד "ברגים קטנים" כאלה ישנם בשיטה? סיפור: אחי האמצעי למד נהיגה לפני, קיבל רשיון, וזמן קצר מאוד אח"כ נקרא להסיע את כל המשפחה לטקס סיום קורס מכ"ים של האח הצעיר. הנסיעה לשם היתה באור יום, והכל היה בסדר - אבל הנסיעה חזרה היתה בשעות החושך, ואחי גילה פתאום שהוא מעולם לא למד איך מדליקים את פנסי המכונית! בסופו של דבר גילינו זאת, אבל כמה פרטים "שוליים אך חשובים" מסתתרים באמנויות הלחימה המסורתיות, שלא לומדים אותם עד שעולה הצורך? אחי שוקל להיות מורה לנהיגה - היית לוקח אותו כמורה?
 

aiki-freak

New member
מסכים במאהאחוז!

זה מה שרציתי גם אני לומר. רק שדוד אומר את זה הרבה יותר טוב... אני יכול לומר מנסיוני הקט באייקידו שהיו טכניקות שבראשית לימודיי נראו לי לחלוטין לא מעשיות ושמטרתם היא רק "תרגול". היום אלו הטכניקות החביבות עליי. אני מבין שיש טכניקות שאבין רק בעוד 15 שנה, כאלו שאבין בעוד 30 שנה, וכאלו שאולי לא אבין לעולם. שיטה מסורתית כוללת בתוכה המון ידע! ידע שנצבר אחרי מאות שנות אימון. אי אפשר להגיע אל הידע הזה אחרי כמה שנים. שיטות מסורתיות מבקשות מהתלמיד לקבל גם דברים שהוא אינו מבין כרגע, מתוך הנחה שאחרי שנות אימון רבות הדברים יתבהרו. איך מישהו שהגיע להבנה מסויימת אחרי 60 שנות תרגול יכול למסור את ההבנה הזו למישהו שלומד אצלו שנה, או אפילו 10?? לא המורה צריך להתאים את ההבנה לתלמיד, אלא התלמיד צריך לנסות להבין את המורה!!! מוריהיי אואשיבה למשל, אמר במפורש שרק אחרי 10 שנות אימון מבין התלמיד את החומר הבסיסי ביותר. אז איך אפשר ללמוד אייקידו שנתיים ואז לשלב אותו עם משהו אחר ולהמציא שיטה?? אחרי שנתיים באייקידו אין לתרגילים שום משמעות והם לא פרקטיים כמעט לחלוטין. איך אני יכול לשנות תרגיל בסיסי לפני שהבנתי אותו??????
 
צודק לגמרי, אבל אני לא רואה סתירה

עם דבריו של התגוננות רחוב, אף לא בשמץ. דוד, לעומת זאת, לדעתי לא הבין אותו כל כך, אבל אין לי כח כרגע להסביר.
 

Zeev Foux

New member
לא צודק

1. המורה לא צריך להתאים את עצמו (ובכך אכן "לדלל" את השיטה כפי שאמרת) לתלמידיו אלא לתלמידו. הגישה היא צריכה להיות אישית, ובכך לא תודלל שום שיטה. 2. לרובינו קורה גם אחרי שלוש עשרה שנה שאנו מגלים אלמטים חשובים ביותר בשיטה ומיבנים את ההקשרים השונים של התרגילים. אם לדעתך זה קורה כתוצאה מכך שאנו עוסקים 13 שנה בחלקים שונים של שיטה אחת, תחשוב מה היה קורה אם היית עושה 13 שנים (או 30 שנה) שלוש שיטות או ארבע.... ההבנה שהיית משיג לא הייתה פחותה ובכך אני בטוח. התרגיל עצמו שאתה חושש לשנות לא היה הבורג שלא ניתן להחליפו מבלי למוטת את מגדל שלוש עשרה השנה שלך, אלא פשוט ציר שאתה בחרת להסתובב סביבו. אל תהיה בטוח שזה הציר היחיד האפשרי...
 

amir_aikido

New member
כל אחד הוא אחר

"כל אחד הוא אחר" זו אמת בסיסית. אבל מידת ההבדל היא שאלה כמותית. הרי אם כל אחד מאיתנו היה שונה מהאחרים לחלוטין, לא היתה לנו היכולת ללמד אחד את השני, התגובות היו שונות מדי. כך שכנראה שיש הרבה דימיון בין המתאמנים השונים. בשמירה על מסורת יש הגיון מסויים אם אנו באמת מאמינים שהאדם שייסד את אותה המסורת היה בעל הרבה יותר ידע והבנה מאיתנו, ולכן אנו מנסים ללכת בדרכו. כמו שבן-טל מציג, ההליכה במסורת מסוימת לא מוכרחה להיות בדיוק מאותה נקודת מבט ובדיוק באותו השביל. יש שיטות שבהן לא משנים דבר ומנסים להעתיק בדיוק. אבל יש הרבה שיטות (כולל שיטות מסורתיות) שמוכנות לקבל שינויים, כל זמן שאתה לא מאבד ידע אלא מוסיף ובתנאי שהמורה באמת מבין את המשמעות של השינויים שהוא מכניס. ממילא רוב השינויים האלה הם ברמת הפרשנות. אני אזכיר כאן את קורינדו אייקידו, כשיטה שאני מכיר היטב, ואחרי שהייתי ביפן אני יכול להגיד לא ראיתי שם שני מורים שמלמדים את באותה השיטה עם אותם דגשים, לכל אחד יש את התובנות שלו, ובאופן מעניין, כיוון שמייסד השיטה נפטר רק לפני שנים מעטות, המורים שפגשתי שם הספיקו לשאול את המורה על הנכונות של דרכם / הטכניקות שלהם ולכל אחד מהם הוא אמר שמעשיו נכונים. והפרשנות שלי לנושא היא שכל אחד נתן יותר חשיבות לדגשים מסויימים על חשבון דגשים אחרים בתנועה אבל בגבולות שבהם התנועה עדיין מתאימה לרעיונות של המייסד. לכן, אף-על-פי שהמורים השונים מלמדים דברים שונים, הם מלמדים את אותה השיטה והולכים בדרך שהיתווה להם המורה שלהם. מבחינתי, אני הייתי מגדיר שיטה חדשה כשיטה שהמורה שמייסד אותה לא הולך בדרך שאותה הוא למד מהמורים שלו, אלא בדרך שונה, שאליה הוא הגיע כתוצאה מתובנה שהוא הגיע אליה כתוצאה : מגאוניותו, מהברקה, מניתוח לוגי, אמונה פילוסופית או שילוב של הדברים שהוא למד. הייתי מוסיף תנאי נוסף, שאותו מורה טרח ולמד את הדרך שבה הוא הולך וסביבתה הקרובה לעומק. אם כי יתכן שכאן יש הבדל בין שיטה "טובה" לשיטה "פחות טובה" או "פחות יישומית" ??? אלמנט מאוד מהותי בהחלטה שמורה מלמד שיטה חדשה הוא קודם כל ההצהרה שלו שהוא מלמד שיטה חדשה. אם המורה חושב שהוא הולך בדרך שלמד ומצהיר שהוא מלמד את אותה השיטה, היחידים שיכולים לחלוק עליו הם מוריו שלו (או ראשי השיטה בשיטות מסודרות מספיק) ולא אף אחד אחר. לעומת זאת אם אותו המורה טוען שהוא מלמד שיטה חדשה, אני לא בטוח אם יש מי שיכול להוכיח שהוא טועה, אם כי בהחלט יתכן שצופים מהצד יטענו שיש הרבה דימיון בין שיטתו לשיטה אחרת או שאיכותה נמוכה או גבוהה... גם כאן יש מקום להקשיב למוריו של אותו אדם, אך בהחלט יתכן שאותם המורים מנסים לשייך לשיטתם ולדרכם תלמידים שלא הולכים באותה הדרך, משיקולי יוקרה וכו´ כך שרצוי מאוד להזהר בנושא זה. כך למשל, הג´ודו היא שיטה חדשה כי ג´יוג´ורו קאנו ניתח טכניקות ג´ו-ג´טסו והסיק מספר עקרונות שמשותפים לטכניקות שבעזרתן יכול אדם קל משקל לגבור על אדם כבד ממנו (ובעיקר לזרוק אותו) מיקום של הטכניקות האלה במסגרת אחת והקפתן בפילוסופיה. האייקידו של אואשיבה ראוי להחשב כשיטה חדשה בשל השילוב של הפילוסופיה של האומוטוקיו עם הדאיטוריו ג´ו-ג´יטסו שלמד אואשיבה, שילוב שהוביל גם מספר שינויים בטכניקות או בחירה של ואריציות מסוימות שלהן לשיטה. וכדומה ... ואני בכוונה לא אתייחס לקורינדו אייקידו במסגרת הזו. (ויכוח נפרד). וכן, מספר השיטות בעולם הוא גבוה מאוד בכל מקרה
אמיר
 
למעלה