שאלה רעיונית

[amir_aikido]

שאלה רעיונית

דווקא מתוך הדיון שלנו על ההיסטוריה של האייקידו עולה לי שאלה עקרונית : מתי נחשבת אמנות לאמנות עצמאית ומתי היא נחשבת סגנון / ענף של אמנות אחרת ? הרי, כמעט כל המייסדים של אמנויות הלחימה למדו אמנויות לחימה לפני שהקימו את האמנות שלהם. אז מאיזו נקודה אפשר להגיד שאמנות לחימה היא "עצמאית" ועד איזה שלב היא תחשב כענף של סגנון אחר ? אני חושב שכולנו מסכימים שלשם כך דרוש שיהיה הבדל בין המקור והתוצאה. אני יכול לתת המון דוגמאות: יש כמה סגנונות של קראטה שנחשבים כאמנויות עצמאיות. האייקידו בעצמו (ולא קורינדו אייקידו דוקא) - נחשב לאמנות עצמאית. ג´ודו נחשב לאמנות עצמאית ואני בטוח שלזאב יש עוד המון דוגמאות מתחום הקונג-פו. אז באיזו נקודה הופכים התוספות והשינויים בשיטה את השיטה לשיטה עצמאית ? ומתי היא צריכה להחשב כענף של שיטה אחרת ? אשמח לקרוא תשובות. אמיר

 

[דוד כפרי]

שאלה טובה מאוד../images/Emo22.gif../images/Emo45.gif

למיטב הבנתי, גם כאן (כרגיל) יש שטחים אפורים לרוב. קראטה שוטוקאן וקראטה גוג´ו-ריו אולי נקראים קראטה, אבל הן מתאמנים, חושבים, נעים ונלחמים אחרת... אמנם לא כל-כך אחרת כמו, לדוגמא, אגרוף ואייקידו. אני יכול להציע את ההגדרה הבאה, בתור הצעה ראשונית בלבד: 1. להישאר באותה השיטה: כל זמן שהמורה מלמד כמו שהוא למד, מגדיר את עצמו כתלמידו של המורה שלו ולא כמייסד שיטה חדשה, ושומר על קשר ארגוני ולימודי עם הארגון המקורי שלו. 2. לייסד ענף חדש של אותה השיטה: המורה יוצא לדרך עצמאית, מוסיף ומשנה דברים שלמד ו/או פיתח בעצמו, משנה את צורת הלימוד, אבל משאיר את הכיוון הכללי של השיטה; כך, למשל, שוטוקאי קראטה התפצלו מהשוטוקאן, יאנג לו-צ´ן פיתח את סגנון יאנג בטאי-צ´י צ´ואן מתוך סגנון משפחת צ´ן, וגישות שונות של אייקידו התפצלו מהאייקיקאי (בלי קשר לויכוי על מקורו של הקורינדו-אייקידו), אבל שמרו על הכיוון הכללי של קראטה, טאי-צ´י צ´ואן או אייקידו. 3. פיתוח שיטה חדשה: כאשר הפיתוח החדש מכיל אלמנטים רבים שאינם קשורים כלל לשיטה המקרורית, כמו לדוגמא שילוב של קראטה ואייקידו, או קראטה ואיגרוף תאילנדי, או ג´וג´יטסו וקאפואירה. בין כל אלה, כאמור, יש שטחים אפורים רבים, כמו לדוגמא תלמיד שלמד אצל מורה מסוים שיטה X, עזב את אותו המורה וממשיך ללמד, בנאמנות רבה, רק את מה שלמד - אבל המורה, בינתים, מוסיף, מחסיר ומשנה מהשיטה המקורית; תלמיד שלמד אצל מורה Y, עזב, מלמד, תוך שמירת המבנה המקורי - אבל מפתח מה שלמד לכיוונים חדשים, ומלמד את פיתוחיו תלמידים בכירים בלבד; תלמיד שלמד שתי שיטות שונות, ומלמד את שתיהן לחוד, אבל כל תלמידיו לומדים את שתיהן; ועוד ועוד...

 

[Zeev Foux]

איזון ותמורה – זהירות ארוך

ראשית אני רוצה להבהיר כי בשאלות אם מישהו מלמד זרם מסוים, שיטה מסוימת או משהו עצמאי אני מקבל לחלוטין את דעתו של המורה – כל מורה – אלא אם כן הוא הולך בדרך של טשטוש, שקרים והעלמת ראיות (משהו בסגנון "המורה שלי הוא איזה טיפוס סודי שמלמד סגנון סודי ורק אותי הוא לימד זאת"). כלומר מבחינתי כל מורה יכול להצהיר על עצמו כעל ממציא, ממשיך או מורד - כאוות נפשו. דוגמאות לשינוי מצויים למכביר בהיסטוריה של אומנות הלחימה הסינית. ניתן לראות לדוגמא את שושלת הטאי צ´י שיצאה מיאנג לו צ´ן. כמעט כל דור הומצאה שם תבנית חדשה שהשתלבה בעקרונות הוראה חדשים. אפשר גם להסתכל על ה"שושלת" של ברוס לי בארה"ב, ומי שמכיר יודע בטח על מה אני מדבר. השינויים הרבים שכולם כנראה מודעים להם הם הסיבה העיקרית שהרבה מחברי הפורום לא ממליצים לגולש המתחיל ללכת ללמוד שיטה מסוימת אלא ללכת ולבדוק את המורים, מבלי לתת לשם השיטה להשפיע. אני חושב שעלינו לשאול שאלות מהותיות יותר – מדוע זה חשוב למישהו שנהיה ב"בית הספר שלו", ב"שיטה" שלו? איזה תחושה זה נותן לי כשאני יודע שישנם 10000 תלמידי שיטת שופוכאן בישראל לעומת 50 תלמידי שופושם בכל הארץ? מי הו זה המרוויח מכך שאני מתנהג בצורה זו או אחרת? האם כבוד לשיטה פירושו אי שינוי? -------------------------- אני נזכר עכשיו בשלושה מקרים, 1. בן טל שחר מלמד שיטה שבאופן מסורתי, המורה משנה אותה בכל פעם. כלומר אם הוא היה מלמד בדיוק כמו איציק מזרחי, הוא לא היה מלמד בצורה מסורתית.... מצחיק? ממש לא! 2. התגוננות רחוב – שיטה שפותחה בירושלים – אני שמח להביא את מכתב התשובה שקיבלתי ממי שייסד את השיטה כמעט כלשונו (וכך גם לחשוף אחרים לרעיון מעניין זה): שלום זאב ...... ......... מעט לגבי השיטה , לפני כ-14 שנים (תקופת פיגועים ואירועי פח"ע בתקופת האינתיפאדה הראשונה), פעלנו קבוצה של מאמנים מאזור ירושלים כאשר התנסינו רובנו במגוון רחב של שיטות לחימה כולל בנושא הלחימה הצה"לי וחלקנו פעלו במסגרות משרד הביטחון . רוב חניכנו באותה תקופה (בעלי חגורות שחורות) הגיעו לרמת לחימה גבוהה בעיקר בתחום התחרותי בטאקוונדו , גו´דו , קיוקושינקאי ועוד , רובם היו אלופי ישראל בתחומים השונים . לצערנו , כאשר הגיע הדבר לכדי מימוש בחיי היום יום , נכשלנו כישלון חרוץ (תלמידים נכשלו כאשר נצרכו לממש את יכולתם במצבי אמת מול תוקפים מציאותיים) . אז גמלה ההחלטה בלבנו , לשנות את צורת הגישה באימונים , לעבוד יותר על הצד הפרקטי והמעשי , לייצור יותר תרגילי סימולציה , להקנות לתלמידים את התחושה שחש אותו לוחם במצבי סכנה אמיתיים ברחוב (שלצערנו היו לרוב , תקיפות בנשק קר וכו´...) . תרגילי הסימולציה , מעבר לכך שדימו את מצבי הסכנה עד כמה שניתן קרוב למציאות (דופק , אדרנלין , מתח , חשש ופחד , גורמי הפתעה וכו´...) לימדו אותנו כמו את חניכנו כי התרגולות באימון היו ממש טובים, אם לא לאמור מצוינים, כאשר תורגלו "על המזרון" כשהמתורגלים ידעו "וסייעו" האחד לשני ובכך "הצליחו כולם" להשתלט על התוקף המדומה . כאשר יצרנו מצבי סכנה והפתעה שונים מהמציאות לה הורגלו התלמידים לפחות בשלבים הראשונים נכשלו כולם כאחד . עם הזמן והאימונים למדנו כולנו יותר מכל , את הצד ההתנהגותי , את התנועה הנכונה , את המשחק" שלפני ועם הזמן אף שיפרנו את אחוזי ההצלחה למכביר . כאן הגענו לתרגילי סימולציות שלא כאן המקום לפרטם , ובכך ממש דימינו את המציאות (שלא ישתמע ח"ו כי בתרגולות לא חוקיות עסקינן אך התרגולות ממש דימו את התוקף הפוטנציאלי הממוצע ומעלה) . עם השנים שיפרנו ושיכללנו את "תורת האימונים" . כיום משלבים האימונים את הצדדים ה"אומנותיים" הטמונים בשיטות הלחימה השונות עם הצד הפרקטי והמעשי עד כמה שאנו כמאמנים מבינים זאת . אני כמאמן מאמין כי על התלמידים לספוג ולשלוט במגוון רחב של תחומים אשר יכללו את מגוון האפשרויות בקרב , הטווח הארוך (רגליים) , הטווח הקצר (ידיים והתקפות קצרות) והטווח הצמוד (היאבקות , גו´דו , קרקע עמידה וכו´...) וכמובן את מגוון תחומי התקיפה עם נשק קר וחם (כמובן בהתאם למצבי הסכנה והאפשרויות הכרוכות בו - תקיפה - איום וכו´... ) . הקידום בשיטה כולל מבחני דרגות ברמות הנמוכות אשר יכללו עבודה מרובה על מרכיבי הכושר הגופני , עבודת הידיים , הרגליים תחומי ההיאבקות השונים וכמובן תחומי העבודה מול תוקף/מאיים בנשק קר או חם. הדרגות הבכירות יותר מחויבות לשלוט כמובן בחומר , התנועה המהירות הדיוק וכו´.. כמו גם בתחומי לחימה נוספים . כך נמצא בין התלמידים הבכירים בעלי חגורות שחורות בשיטות לחימה שונות כגון : קרב מגע גיוגיטסו , קנפו גיטסו , גו´דו , טאקוונדו , פאנקרטיון ועוד.. (התלמידים הבכירים בעלי דרגות שבין דאו 1 - דאן 5 בשיטות השונות ) . כמו כן ובמקביל מחוייבים החניכים בעלי הדרגות הבכירות לעבור קורסים והשתלמויות וכולם כאחד מדריכים/מאמנים באומנויות לחימה (מוכרים ומאושרים ע"י גופי הספורט במדינה) . לצערי עם השנים וככל שרמת הדרישות עלתה , נמצאו תלמידים אשר נשרו והמשיכו באחד התחומים "בדרך" כך נמצא תלמידים בכירים לשעבר אשר מצאו את דרכם בשיטות הנלוות , הקשר עדיין נשמר אך צורת האימונים ודרכי העבודה לא נשתמרו . כיום , מעבר לכך שבחלק מיחידות הצבא ומשרד הביטחון נמצאים מאמני השיטה ומכהנים כמאמני "הבית" ישנם למעלה משלושים(30) סניפים ברחבי הארץ בשיטה זו ובעיקר בירושלים והפריפריות הסמוכות לה . בתודה כהן חיים התגוננות רחוב לגבי המקרה השלישי – מה שכתבתי צריך להספיק, גם ככה זה ארוך מדי, אז ברשותכם לא אפרט.

 

[דוד כפרי]

למה ארוך מדי? אדרבא, פרט - זה מענין

 

[amir_aikido]

גם לדעתי

בנוסף, אנא הרחב לגבי המקרה השני שתיארת. אני לא הבנתי האם הם פיתחו אמנות לחימה חדשה שמשלבת מספר אמנויות או שהם רק החליטו על שיטת תירגול אחרת לאמנות שכבר קיימת (או שאולי בכך הם יצרו אמנות חדשה ?) תודה אמיר

 

[דוד כפרי]

בעצם, שאלה:

זאב כותב: "מדוע זה חשוב למישהו שנהיה ב"בית הספר שלו", ב"שיטה" שלו? איזה תחושה זה נותן לי כשאני יודע שישנם 10000 תלמידי שיטת שופוכאן בישראל לעומת 50 תלמידי שופושם בכל הארץ? מי הו זה המרוויח מכך שאני מתנהג בצורה זו או אחרת?" אבל אם אני לומד שיטה X אצל מורה Y, זה בד"כ בגלל שאני חושב שהמורה והשיטה טובים, כמו שהם (וראה הויכוח כאן לגבי האייקידו) - וזה הגיוני שארצה שעוד אנשים ייהנו מהטוב הזה; ואם אני חושב שמה שלמדתי טוב, הרי בתורי ללמד, הגיוני שאנסה להעביר זאת הלאה כמו שקיבלתי בעצמי. זאב כותב: "האם כבוד לשיטה פירושו אי שינוי?" אם תלמיד מלמד אחרת ממה שלמד, הרי שהוא בעצם אומר שהדרך בה למד אינה מספיק טובה, לטעמו; זה לגיטימי, אם הוא חושב שהוא יכול ללמד יותר טוב, אדרבא - נראה איך ייראו תלמידיו, לעומת תלמידי המורה שלו; אבל קשה לי להסכים שאדם ששינה את דרך הלימוד של מורה X שלימד שיטה Y, עדין מלמד את אותה השיטה. אבל כמובן שכל זה רק דעתי...

 

[ZaZen]

כל אחד מלמד אחרת

ראה את הסגנונות השונים או תתי הסגנונות שהתפתחו מסגנון היאנג ובנוסף כמעט כל מורה טוען שהוא המקורי. תלמיד מלמד אחרת ממה שלמד בדרך כלל משתי סיבות האחת שאין בידיו מספיק ידע או שהוא מוסיף ידע שנרכש במהלך האמונים או ממקורות אחרים ואין בכך פסול.ככול שהסגנון עתיק יותר הידע שמגיע לידינו עבר יותר מורים וגישות המאפשרות לכל אחד יותר פרשנויות וההחלטה של כל אחד לבחור את הדרך המתאימה לו,ובלי להיות מסיונר גם אם אני חושב שזו השיטה הטובה בעולם.

 

[דוד כפרי]

כל אחד מלמד אחרת - אבל כמה אחרת?

אם מישהו מלמד "טאי-צ´י בסגנון יאנג" וכולל בשיטה שלו תנועות מתפרצות מהירות וחדות, אפשר לומר שזה שונה מאוד מכל מה שמקובל בעולם כסגנון יאנג; הוא יכול להיות מורה גדול בעל יכולת מופלאה, אבל השיטה שהוא מלמד כבר איננה השיטה שהוא למד. למיטב הבנתי, תלמיד שמתחיל ללמד חייב להבין שהוא אינו יודע הכל; לימוד אחרים הוא דרך לחשוף "חורים בהשכלה" של התלמיד המלמד, ולכן חשוב מאוד שהוא יקפיד ללמד לפי הוראות המורה שלו, כדי שיוכל לבוא אליו עם שאלות - "תלמיד שאל אותי על התנועה הזאת והעיקרון הזה, ולא ידעתי מה לענות - אז מה לענות?" תלמיד שמלמד אחרת ממה שלמד, לא יכול להיבנות משאלות התלמידים שלו, כי הן לא מתייחסות לדרך אותה הוא-עצמו הועבר ע"י המורה שלו, ולכן הוא אינו יכול להעביר את שאלותיהם הלאה. כמובן שלכל אחד יש גישה אחרת, צורת תנועה ולימוד אחרת - אבל התוכן הבסיסי צריך להיות "נקי" ככל האפשר מהשפעות אלה. יש כאן, נוסף לשימור הידע של המורה, שהוא גדול מהידע של התלמיד, גם ענין של עבודה חשובה על האגו. אבל, כאמור, זו רק דעתי...

 

[ZaZen]

תנועות מתפרצות

יפה אמרתה לגבי סגנון יאנג ותנעות מתפרצות מצרף חלק ממאמר המתאר את סגנונו של יאנג לו צ´אן The Old Yang Form This is the form that was taught by Yang Lu Chan when he began teaching in Yung Nien. It is also the form taught by Yang Ban Hou and Yang Jian Hou initially. This form still exists today, as do several other older sets which were subsequently dropped because they added nothing to the content of the art, their essences having been incorporated into the large frame. These other sets are the Yang 13 Pao Chui set and the Lift Legs form. Though the latter could have come down to us as the Taiji Long Boxing Form. Yang Lu Chan and his sons taught the small frame in the Imperial Court and taught the large frame outside it. The Small Frame is not an inferior set but a variation of the large frame to allow combat and practice to be performed in the long sleeved, long skirted imperial robes worn by members of the imperial court. This small frame comes down to us today primarily from Yang Ban Hou´s student Quan Yu9 and his son Wu Jian Quan. The Old Yang Form was also called the `Six Routines´ and the ´13 Postures´. Six Routines because the long form was broken into six seperate routines and practiced as such until the skill attainment and endurance of the students reached a point that they could link all six together into one long routine and practice it as a whole. The Old Yang Form differs only on details with the standardised Yang Form of Yang Cheng Fu. One needs to note that Yang Cheng Fu himself did not standardise the form. Its just that he spread the form so widely that his method of doing the form became the accepted standard. The Old Yang Form retains the ´strength explosions´ (Fa-Jing) and jumping kicks (one only). We know that the sequence of the Old Yang Form and the standardised Yang Form is almost the same. From the old manual of Wu Yu Xiang also records a very similar sequence. It is interesting to note that in this old manual the name `Grasp Sparrow´s Tail´ is used. This points to the fact that the name `Grasp Sparrow´s Tail´ was in use during the early days when Yang Lu Chan first started teaching in Yung Nien. In a later compilation by Li I Yu, the name of the posture is changed to `Lazily Arranging Clothes´ which would indicate a post-Chen Qing Ping date (Wu Yu Xiang travelled to seek out Chen Chang Xin but stayed instead in Zhao Bao Villiage to learn from Chen Ching Ping). We also note that in the initial handwritten manual (1867) by Li I Yu, in his `Brief Introduction To Taijiquan´ he writes that the founder of Taijiquan was Chang San Feng. But in a later handwritten manual (1881), he amends his Introduction to say that the founder is unknown. This could also reflect a confusion of sources in after the death of Wu Yu Xiang and Yang Lu Chan.

 

[דוד כפרי]

הוא אשר אמרתי:

"אם מישהו מלמד "טאי-צ´י בסגנון יאנג" וכולל בשיטה שלו תנועות מתפרצות מהירות וחדות, אפשר לומר שזה שונה מאוד מכל מה שמקובל בעולם כסגנון יאנג; הוא יכול להיות מורה גדול בעל יכולת מופלאה, אבל השיטה שהוא מלמד כבר איננה השיטה שהוא למד." הרי יאנג לו-צ´ן למד בעיקר טאי-צ´י בסגנון צ´ן, שבו יש הרבה תנועות מתפרצות, מהירות וחדות; ובשיטה המתוארת במאמר שהבאת יש רק מעט תנועות כאלה, ובסגנון יאנג המקובל היום ברוב המקומות אין בכלל תנועות כאלה. השיטה השתנתה במשך הזמן, וכנראה עוד ממשיכה להשתנות - ודוקא כאן החשיבות הגדולה של שימור הידע, כי יאנג לו-צאן היה מאסטר, וכך גם בנו יאנג צ´ן-פו - הם לא למדו קצת מפה ומשם, אלא החליטו, אחרי שלמדו שיטה אחת על-בוריה, שהם רוצים לשנות משהו; ועדין הקאטות השונות של סגנון יאנג דומות יותר אחת לשניה מאשר לקאטות של סגנון צ´ן, או וו, או לי, וכל אלה יחד דומות אחת לשניה יותר מאשר לקאטות של (לדוגמא) קראטה. הרי גם השיטה שאני לומד, שחוברה ע"י חמישה מאסטרים של חמש שיטות שונות בטאי-צ´י, היא שילוב של ידע ממקורות שונים - וגם הקטה הזו שונתה ע"י מאסטר ואנג שו-צ´ין, כדי להתאימה לשיטתו; אבל חמשת המאסטרים היו מאסטרים בשיטותיהם, ולא כאלה שלמדו כמה שנים והמציאו שיטה; ו-ואנג שו-צ´ין עצמו היה אף הוא מאסטר ברמה גבוהה מאוד (כדי לא להיכנס לויכוחים מיותרים, לא אטען שהוא היה הגדול במאה ה-20); כך שאפשר להניח שגם אם דברים שונו, כל הידע שהיה בשיטה המקורית עדין נשמר. אבל כמובן שזו רק דעתי...

 

[ZaZen]

תיקון מאוחר

דוד צר לי אבל לא מצוין כי בסגנונו של יאנג לו צ´אן היו מעט תנועות עם פה ג´ינג אלא נאמר כי היו. מה שמראה שסגנונו של יאנג צ´נג פו שונה מזה שלסבוולא אביו כאשר הוא היה גם הנכד הצעיר אחיו יאנג שאו הוהמשיך ללמד את הסגנון עם פה ג´ינג ובעיטה בקפיצה אז ראה איך מה שמקובל היום כסגנון יאנג שונה מהמקור עד כדי כך שאתה מצהיר שאדם המבצע פורם אם תנועות מתפרצות אינו שייך לשיטה.

 

[ZaZen]

רק כדי שתשים לב

 

[בן טל-שחר]

בשושלת שלי,

הכלל הוא שאסור לנו להשמיט דבר. אנחנו חייבים להעביר הלאה את כל מה שלמדנו, כולל דברים שאנחנו לא מסכימים איתם ושנראים לנו שגויים, בצירוף הערותינו ודעתנו והדגשים שלנו. מותר לנו להוסיף כאוות נפשנו (ואפילו מומלץ). אם רמתנו מספיק גבוהה כדי להוסיף, זה יהיה אפילו מומלץ מאוד, אחרת הידע יפסיק להתפתח וזה הרי אנחנו לא רוצים שיקרה... הרי מדובר פה בסך הכל בסוג של מחקר עם יישומים מעשיים (לא כולם ולא תמיד, אבל שיהיה...). הדבר יוצר עומס עצום של ידע. וגם בעיה מדומה: הרי אם אני, אישית, התמחיתי רק בחלק קטן מהידע הזה ברמה גבוהה, איך אני יכול לעזור לתלמיד שלי להתמחות בחלק קטן אחר של הידע ברמה גבוהה? זוהי בעיה מדומה בלבד, מפני שכל אחד מאיתנו (בשושלת) מתמודד איתה בהצלחה רבה מאוד פעם אחר פעם. למעשה, זוהי לא בעיה כלל - זאת פשוט אחת מההתמחויות של השושלת שלנו (ללמד בצורה כזאת). אחד מה"טריקים" החשובים ביותר שלנו, לדעתי, הוא שמירת הידע במרכזים אנרגטיים ולא "רק" ברמה השכלית. למעשה, רוב הידע נשמר במרכזים אנרגטיים, בצורה מקודדת ולא בצורה מילולית. ברמה השכלית, המילולית (כגון: קאטות), יש מצבורי ידע "אינדקסי" מסויים שמהווה מעין "מערכת בקרה" על הידע האמיתי, השלם יותר. מורה יודע, אנרגטית, מתי הלימוד הושלם, הועבר במלואו הלאה. במלים אחרות, בשושלת שלי לא יכול להיות מצב שמישהו יגיד "טוב, זה לא נראה לי", ישמיט כמה דברים יוסיף כמה דברים וייצא עם "שיטה חדשה לגמרי" (כמו שקורה מדי פעם באמנויות אחרות - ואז בעצם נוצרת שיטה חדשה), אבל יכול להיווצר מצב דומה! ההבדל יהיה שהוא בכל זאת יעביר הלאה את כל מה שלמד, אולי בליווי עיקום הפרצוף ותוספות נוסח "אבל אני לא מאמין בזה, זה לא עובד לדעתי..." לדוגמא, קווי המרידיאנים עוברים בשושלת שלי, אבל מזה כמה דורות נמתחת עליהם ביקורת קטלנית בטענה שמיקום מסורתי זה הינו שגוי ושאת מיקומם המדוייק של הקווים צריך לראות אחרת זה כמעט חסר טעם. וכמו כן שמיקומם של חלק מהקווים משתנה ללא הרף, או בצורה מחזורית כלשהי... עכשיו, זה ש"זה הכלל" זה לא אומר עדיין שהכלל אכן מבוצע. יכול להיות מורה רשלן בזרימת השושלת, שלא יטרח להעביר כמה נושאים בגלל רשלנות או סיבה אחרת... למעשה, קשה מאוד להימנע מכך לגמרי, בגלל הכמות העצומה של הידע והתרגילים והמתודות, שלעיתים רבות סותרים זה את זה (אחד התרגילים האהובים על הדורות האחרונים זה לתת לתלמיד לנסות ליישב שתי מתודות או שיטות סותרות לכאורה). אם למישהו יש גישה מאוד מאוד שונה מזו של המורה שלו (זה מאוד שכיח בשושלת שלנו, זה ממש ממש אופייני, דור אחר דור), אז יש תחושה של "אמנות אחרת לגמרי" - וזאת למרות שלכאורה כל הידע והתרגילים והחומר וההנחיות עברו בשלמותם. מבנה הזרימה של השושלת דומה לפירמידה של תוצאות או מטרות. בראשה יש תוצאה או מטרה המוגדרת בצורה פנימית (ולא מילולית) והיא ניתנת אולי לניסוח הבא: "להיות אמן קונג-פו". מתחתיה יש תוצאות-משנה נוספות, המביאות לתוצאות הראשיות יותר. לגבי הדרכים אל כל תוצאה ותוצאה, כאן אנחנו כבר נכנסים לקבצי הידע המורכבים והמסובכים של השושלת שלי. וזה החלק הפחות חשוב, אך המאוד חשוב, שכל כך קשה להעביר בשלמות. ברגע שה"פירמידה" קיימת בצורה שלמה אצל מורה מסויים, הוא כבר יכול לייצר שיטות עבודה ואפילו קאטות (למרות ש... זה בעייתי ובזבזני ולעיתים אף גרוע מכך) בעצמו, כדי לאפשר לתלמידיו לרכוש את אותה פירמידה. יתר על כן, למעט מקודקוד הפירמידה, שאר חלקיה הינם דינמיים ומשתנים, בהתאם לאופיו של המורה, רמתו, יעודו, התמחויותיו, מזגו וכולי. המורה שלי יודע בוודאות שכל הידע אצור ואגור בתוכי, בתת-המודע שלי. כ-ל הידע שלו אני זקוק כדי: 1. ללמד 2. להמשיך ללמוד בעצמי מורה טוב יכול, לפעמים, אפילו לנוע אל תוך הידע השושלתי ולשאוב ישירות ממורים קדומים יותר בשושלת, תוך דילוג על המורה האישי שלו. לדוגמא, פעם תלמידה שלי נזקקה למשהו ופשוט "הלכתי" להביא לה אותו: היתה זו קאטה לא לחימתית שתורגלה בעבר הרחוק והמורה שלי מעולם לא לימד אותי אותה פשוט כי הוא לא הכיר אותה. במסגרת ה"מסע" שערכתי פשוט למדתי את הקאטה הזאת בשלמותה - והיא אכן הניבה את התוצאה המקווה. אני לא יכול, במקרה זה, להגיד שהמצאתי את הקאטה הזאת (למרות שאין לי בעיה להמציא קאטות, אם יש צורך בכך, הכל בהתאם לרמה שלי וליכולת שלי כמובן), כי לא המצאתי אותה. היא קיימת והיתה קיימת עוד לפני שנולדתי. כשזאב אומר שמבחינתו הגדרת המורה היא זו שקובעת, הוא בעצם מכיר בכך ש"הגדרה" היא עניין גמיש. כל אדם יגדיר דברים בדרכו, בצורה שונה מזולתו. ואם עבור מורה מסויים "גוג´ו ריו" זה X, אז יכולים לבוא 1,000 אנשים ולהגיד לו: "מה אתה מדבר, גוג´ו ריו זה Y!!! יש לכך הגדרה ברורה!!! אתה מורה טוב ומלמד דברים יפים, אבל זה לא גוג´ו ריו!!!" אבל העובדה היא, שהוא, מבחינתו, כך הבין את מה שהמורה שלו ניסה להורות לו ולכן מבחינתו הוא כן מלמד בדיוק את מה שהמורה שלו הורה לו. השאלה היא מה עיקר ומה תפל. התשובה היא בהתאם למשיב ולראייתו. וזאת כל הנקודה, בעצם.

 

[aiki-freak]

מסכים עם מה שכתבת

אבל יש לי שאלה... אם המורה מסמיך את תלמידו ללמד זה אומר שהמורה מרגיש או חושב שהידע שלו עבר בצורה ראויה לתלמיד... קשה לי להאמין שמורה לגוג´ו ריו למשל היה מסמיך תלמיד שלו שחושב שגוג´ו הוא X בעוד שהמורה משוכנע שגוג´ו הוא בעצם Y. כלומר לא מספיק מה התלמיד הבין מהמורה, אלא מה המורה חושב בקשר למה שהבין התלמיד. ואז נוצר דבר כזה... מורה מסמיך תלמיד כי הוא חושב שהתלמיד הבין את מה שהמורה לימד בצורה ראוייה, אותו תלמיד שילמד אחרים יעשה אותו דבר, כך שיש גרעין שחייב להמשיך מדור לדור...אלא (וכאן כל העניין) אם יש תלמיד שהמורה שלו לא חש שהוא למד ממנו את כל השיטה, שהידע שלו חלקי בלבד או אפילו לקוי, אבל אותו תלמיד (מטעמים כאלו או אחרים) עוזב את המורה שלו ולמרות שלא קיבל הסמכה מפורשת עדיין מלמד, אך מלמד בצורה חלקית או שונה ולעיתים אפילו סותרת את מה שלמד.

 

[בן טל-שחר]

הבנתי אותך... אבל מה השאלה?

 

[aiki-freak]

וואלה לא יודע...../images/Emo12.gif

אני אפילו לא בטוח שהבנתי בעצמי מה שכתבתי

 

[WhiteBear]

מעניין מאד. ויש לי גם שאלה...

אני מניח שכל שיטת לחימה ששרדה כמה מאות שנים של העברות - אזי יש בה יכולות לחימתית. דהינו, לימוד השיטה מקנה יכולת קרבית עדיפה על אדם שלא למד את השיטה. עכשיו בואו נדבר על ערכים מוספים של אומנויות לחימה (בהתחשב בזה שרובנו לא ממש צריכים ללכת מכות על בסיס יומי...): ערך מוסף אחד הוא בריאות. האם ישנם עקרונות שלפיהם ניתן לומר על משהו שהוא בריא או לא בריא בתנועה. שכן, אם לא - אז הדרך היחידה לדעת היא לנסות. ואם כן, אז האם נעשה בשיטה שלך ניפוי של תנועות "לא בריאות"? אני שואל את זה כי אני לא מכיר את המתודה שלך, ומעניין אותי מה היא טוענת להשיג? (ומה, מנסיונך, היא משיגה?) זהו בינתיים, יהיה עוד, הדוב הלבן.

 

[בן טל-שחר]

אמנות התנועה

היא נושא עמוק ומורכב, אני לא יודע להשיב על השאלה "האם יש עקרונות שלפיהם ניתן לומר על משהו שהוא בריא או לא בריא". אני מניח שיכולתי להקריץ משהו בתשובה, אבל אין לי כוח להתאמץ... בשביל מה??? אני מניח שכל תנועה "לא נכונה" שתראה לי, היא תנועה נכונה כשעושה אותה אדם שהוא אמן בתנועה. הוא פשוט יעשה את אותה תנועה "לא נכונה" בצורה נכונה. לעומת זאת, אני יכול בקלות לדמיין אדם שתיתן לו את התנועה "הכי נכונה" בעולם והוא יעשה אותה בצורה שתזיק לו. טוב, עקרונות אמרנו? אז ברור שבדרך כלל: - השרירים שאינם נחוצים לביצוע תנועה מסויימת בצורה בריאה, צריכים להיות רפויים ככל האפשר, במנוחה מוחלטת (וזה רוב השרירים, רוב הזמן, בטח ובטח שבזמן קרב) - מידת ההקשבה שלנו אל הגוף, צריכה להיות לפחות כמידת הדיבור שלנו אליו... (כלומר, כל תנועה שאנחנו עושים צריכה לתת לנו מידע לפחות באותה מידה שבה אנחנו מזרימים לגוף את המידע שיוצר תנועה זו) - עלינו לשאוף לכך שכל תנועה תבנה אותנו ותביא אותנו להרמוניה ולבריאות גדולים יותר ויותר (ולא לעשות תנועות אוטומטיות, כרובוטים) אני לא יכול לנפות "תנועות לא בריאות", אבל תנועות שלדעתי אינן בריאות, אני יכול להגיד לתלמידי שלדעתי הן אינן בריאות (עדיין, בבוא הזמן, עלי להעביר אותן הלאה). יש בהחלט תנועות לא בריאות, עכשיו, כשאני חושב על זה... הנה שני דברים שמצאתי את עצמי אוסר על תלמיד לעשות: - שכיבות סמיכה על האגרופים (נזק לפרקים) - ראש נשען על הרצפה ורגליים הולכות "מסביב לגוף" (נזק לעמוד השדרה) אני גם לא מעודד תלמידים להתאמץ מבחינה פיסית. לדוגמא בקרב, אני מאמין שאם האמנות במצב טוב, המאמץ הפיסי מיותר. ואם היא איננה במצב טוב, המאמץ הפיסי מקשה עלינו לראות זאת. אני לא יודע מה המתודה שלי טוענת להשיג. פעם אחרונה שבדקתי היא לא אמרה מלה... שתקה כמו דג. אז איך היא יכולה לטעון משהו?... אבל ברצינות, לימודי קונג-פו זה בין היתר לשפר את הבריאות. בלתי נתפס מבחינתי מצב הפוך. מבחינתי כל שיעור אמור לשפר את בריאות התלמיד. לאיזה גבהים ובאיזו מידה? ובכן, אחרי שהושלמה הרמה הסטנדרטית כל תלמיד יחליט עבור עצמו עד לאן הוא רוצה לנסוק בנושא זה. לעיתים קרובות יש לכך קשר עם אופי ההתמחות שלו באמנות הריפוי. מערכות שחייבות לתפקד ברמה גבוהה (ואצל אף אחד מאיתנו, כמעט, הן לא עובדות כראוי): - עור - שרירים - שינה - תזונה - יצירה יש תיאוריה לפיה תפקוד מושלם של מערכות אלה מביא לבריאות מושלמת.

 

[WhiteBear]

אוקיי, תודה. ועוד שאלה:

האם קרה שאומנות שלימדת, כפי שהיא, לא היתה מספיק "שלמה" לצורך מה שרצית ללמד. ובהתאם לכך צירפת משהו משיטה אחרת או מעצמך לחומר הלימוד?? (למרות שמעצמך יכול להחשב כחלק מהשיטה, אם הבנתי אותך נכון - אבל עדיין) כמו כן, האם אומנות הריפוי של השיטה שלך עומדת בפני עצמה? בטאי צ´י, לדוגמא, אני הבנתי שהיא מחזקת אבל דורשת מתודה מבחוץ (דוד - תרחיב ותתקן אם יש צורך, תודה מראש). הדוב הלבן.

 

[בן טל-שחר]

אוף...

אין לי כוח להתמודד עם השאלה הזאת עכשיו... מה יהיה עם כל הנושא הזה של השימוש במלה "שיטה", אני לא יכול להתמודד עם זה. זה הופך את כל הדיון לדו-שיח של חרשים, אם כל אחד מאיתנו מתכוון למשהו אחר. באופן כזה, אנחנו יכולים לדבר עד מחר ולא להגיע להבנה. אחת ולתמיד: אני לא מלמד שיטה. אני מלמד אנשים. מה שאני מלמד קיים ברמת המטרה. שיטה היא דבר דינמי. ברגע מסויים אני משתמש בשיטה אחת וברגע הבא בשיטה אחרת. המכלול של מה שאני עושה התאפשר בעזרת המורה שלי שהעניק לי את היכולת הזאת. זה נקרא קונג-פו ובגלל שלמדתי חלק מתוצאות החקירה של קודמי, אני מלמד שני יישומים גדולים של קונג-פו: 1. אמנות הלחימה 2. אמנות הריפוי זהו. עכשיו תשאל שוב...?