תשובה אמיתית
כן. הייתי בן 26 אני חושב, גרתי אז בבקעת הירדן. באותם ימים כתבתי שיר, שאבד לי עם השנים, אבל אני זוכר ממנו את המילים שאומרות: אני זקוק לקול מידידי שיזכיר לי מי אני ואם אני בכלל קיים אני זר ורחוק במקום שהוא אינו ביתי ואין לי בית ללכת אליו ליבי אטום וריק כנפילי הישימון הזה. הרגשתי אז בודד ומיותר בעולם לא היה אף אחד שאהב אותי, שאיכפת היה לו ממני. מכיוון שזו היתה בקעת הירדן, לכל אחד היה נשק אישי. ערב אחד, אחרי שלא הצליח לי משהו, נכנסתי לחדר שבו גרתי, לקחתי את הקלצ´ניקוב שלי, העברתי את הניצרה לירי אוטומאטי ודרכתי את הנשק. השענתי את הקת על הריצפה התיישבתי על המיטה והנחתי את הראש מעל הקנה. ככה שהקנה יהיה בחיבור של הלסת אל הצוואר. חשבתי שאם הנשק יהיה על אוטומט, כשאתמוטט אחרי הכדור הראשון, האצבע תמשיך ללחוץ על ההדק כך שבטוח שאמות. באותו רגע מה שהעסיק אותי זה הפרטים הטכניים. לא שום דבר אחר. לא חשבתי איך אראה עם ראש מפוצץ, לא חשבתי על כל האנשים שכן יצטערו עלי, אולי בעצם כן היה בי איזה רצון לגרום להם, לכל האנשים שסביבי, שאף אחד מהם לא אהב אותי, תחושה של צער, שישימו לב אלי! אבל זה היה מאד מאד מינורי, מאד בירכתי המחשבות. מה שהעסיק אותי היה די! נמאס לי! לא רוצה יותר! ישבתי ככה איזה זמן לא ארוך על המיטה כשהקנה תקוע בשקע שבין הלסת לצוואר, מנסה לחשב איך אפול ככה שהרובה ימשיך באמת לירות. ואז כשניסיתי לקרב את היד אל ההדק קיבלתי תשובה לשאלה מה הוא כוח החיים. את התשובה הזו אי אפשר לתת במילים. זו תחושה חזקה כל כך. אחת התחושות הכי חזקות שהרגשתי אי פעם. פשוט לא יכולתי להגיע אל ההדק. פשוט אי אפשר! בערך שנה מאוחר יותר ניסיתי לבדוק אם התשובה הזו שקיבלתי בבקעה היא אמיתית. הייתי בבית רב קומות בחולון, התקרבתי אל החלון במחשבה לקפוץ ממנו. הסתכלתי על כל הדרך למטה, יכולתי לדמיין את עצמי מרוסק על האספלט למטה. אבל לא הייתי צריך אפילו לנסות לטפס לחלון, כבר ידעתי שאני לא אמות בהתאבדות. התשובה הזו היתה אמיתית. זו האמת שלי. הרבה זמן, עוד לפני שני הנסיונות האלו, חשבתי שמן הראוי להעמיד את המוות כאלטרנטיבה אפשרית לחיים. חשבתי שבכל מצב צריך לשקול את יתרונות ההתאבדות מול חסרונות החיים. אבל הנסיונות האלו הבהירו לי שלפחות עבורי האופציה הזו לא קיימת. היום אני מאד שמח על כך. היום לילדים שלי אני אומר שאפשר לתקן הכל. כל טעות אפשר לתקן. רק את הטעות של התאבדות אי אפשר לתקן. זו הטעות היחידה שאינה ברת תיקון. אבל אלו התשובות שלי, לא יודע איזה משמעות יש להן עבורך. בכל אופן, תודה שנתת לי הזדמנות להוציא את הסיפור הזה ממני. גמר חתימה טובה, חיים טובים ומאושרים, שלך, האלי.