יסוריו של איוב בין התחלה לסוף
הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים מציין כי איוב היה תם ירא אלהים וסר מרע, אך הכתוב לא מציין שהוא היה חכם.עובדה זו יש בה כדי להסביר מדוע איוב נתפס למצב בו היה צריך לקלל את יומו ולתהות על העוול שנעשה. הרמב"ם מסביר שלו איובה היה חכם בוודאי היה נקל עליו להבין, ששאלת הרע שבעולם אינה קשורה לשאלת צדחקותו וחסידותו של איוב. העובדה שהאדם צדיק אין לה כל קשר לגבי הצלחת עסקיו ובריאותו של האדם. צדקתו של האדם קשורה למוסריות ולעולמו הפנימי. לעומת זאת האסונות והפגעים הם קשורים למערכות הטבע שאין להם זיקה וקשר לעולמו הפנימי והמוסרי של האדם. עד כאן לגבי השלב הראשון של איוב, בסופו של מסע איוב הגיע להכרה בשלה יותר, ואז אמר לשמע אוזן שמעתיך ועתה עיני ראתה" זאת אומרת איוב חוזר בו מטענותיו לאור הגילוי שהוא עומד עליו, שעש לפני כן, הוא תפס את האל במושגים הקשורים לשמע אוזן, כלומר לפי מה שמספרים אודות האל. הווי אומר לפי התפיסה העממית הגורסת, כי ההליכה בדרכי הצדק משמשת כערובה מפני פורענויות ונזקים בריאותיים או ממערכות הטבע. ברם , לכהשתבונן הגיע להכרהה אחרת בה עתה עיני ראתה, כלומר עתה הבין בהכרתו, כי אין לכך כל קשר ולכן אין מקום לבא בטרוניה כלפי ה'.
